HACKED By Mister Spy


Mister Spy

HACKED by Mister Spy<br />

Hacked By Mister Spy Bot V3

HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy
thank you gassrini for the tool

מה אפשר ללמוד מפאבים אירים על רגולציה פיננסית?

"כל הבנקים נסגרים!" זוהי הכותרת שהופיעה בעיתון האירי ה"איריש אינדיפנדנט", בבוקר הרביעי במאי 1970. בגוף הידיעה נכתב:

"כתוצאה מצעדיו של איגוד הבנקאים של אירלנד… הבנקים נדרשים להודיע על סגירת כל הסניפים שלהם ברפובליקה של אירלנד… זאת עד להודעה חדשה".

בעקבות ההכרזה, הבנקים באירלנד לא פתחו את שעריהם במשך ששה וחצי חודשים. הבנק הראשון נפתח מחדש רק כעבור למעלה מ-190 יום. האזרחים קיבלו שוב גישה לחשבונות הבנק רק ב-18 בנובמבר של אותה שנה.

התוצאה הייתה ההפך הגמור מ-"בהלת בנקים" (bank run). במקום שאנשים ירוצו לבנקים כדי למשוך כסף, הם פשוט הפסיקו להשתמש בבנקים ועברו לשיטות תשלום אלטרנטיביות.

מה היו ההשלכות על הכלכלה האירית? היא המשיכה לצמוח, בשיעור דומה לזה שלפני המשבר ובחודשים מסויימים אפילו מהר יותר. זה לא מקרי, שכן אותה התופעה התרחשה ב-1966 ו-1976 כאשר הבנקים באירלנד שבתו, לאורך פרקי זמן יותר קצרים (ראה גרף). כיצד ייתכן שכלכלה מודרנית המשיכה לצמוח ללא בנקים?  איך זה שהכלכלה הצליחה לשמור על רצף בייצור של סחורות ושירותים? איך אזרחים עדיין יכלו לרכוש ולהשקיע בזמן שכל הבנקים היו סגורים? התשובה מפתיעה בפשטותה: פאבים, או ליתר דיוק, פאבים איריים.

בכל עיר, כפר ושכונה באירלנד יש פאב מקומי. כל מי שביקר באירלנד ראה איך בפאבים הפזורים ברחבי המדינה ילדים מכינים שיעורי הבית, גברים שותים פיינט של אחרי יום העבודה ובימי ראשון אחרי הכנסייה משפחות נפגשות לארוחה. הפאב הוא מוסד חברתי מרכזי ובעלי הפאבים הם כמו צ'יפים מקומיים. לרבים מהם יש ידע אינטימי של קהל הלקוחות שלהם. הם יודעים את כל הרכילות: את האופי של הלקוח ואת מצבו המשפחתי, היחסים שלו עם האישה והמאהבת, הקשיים שלו בפרנסה, הבעיות רפואיות, החובות בשוק האפור והתכנונים לעתיד.

בזמן שביתת הבנקים, בעלי הפאבים, באמצעות המידע האינטימי אותו צברו, גיבשו עמדה על דירוג האשראי של כל לקוח. כתוצאה מכך, בעלי הפאבים הסכימו לקבל תשלומים דחויים מלקוחותיהם באמצעות צ'קים או ניירות חתומים בלתי רשמיים.

כעבור זמן קצר, התשלומים הדחויים נסחרו בין בעלי הפאבים והלקוחות, פעולה שהפכה את בעלי הפאב למתווכים פיננסיים, או במילים אחרות, לבנקים פרטיים. ללא גישה למזומן "חדש" מהבנקים, נעשה שימוש במזומן שכבר היה בכלכלה והצ'קים הבלתי-ממומשים שימשו כמטבע חליפין.

בעלי הפאבים לא היו תחת רגולציות או הגבלות למרות היותם מתווכים פיננסיים. המערכת שנוצרה התהוותה באופן אורגני, בצורה מפוזרת ומבוזרת. אלפי בעלי פאבים קטנים קיבלו החלטה עצמאית בנוגע לדירוג האשראי של לקוחותיהם וסיפקו להם אשראי בהתאם. להפתעתם של רבים מהכלכלנים, הסידור הזה אפשר לאנשים להמשיך ולשלם על מוצרים ושרותים והכלכלה האירית המשיכה לצמוח.

***

בכל פעם שישנו דיון על רפורמה במערכת הבנקאות, נשמעים אותם טיעונים. שמגזר הבנקאות "שונה" מהאחרים. שרפורמה שכזו מהווה "סיכון מערכתי" שכן היא תאיים על היציבות ה"פיננסית" ועלולה להביא "לקריסה".

הטיעונים הללו דומים אחד לשני מפני שהם מתייחסים לסיכון אשר כל חברה מודרנית חוששת ממנו – משבר במערכת הבנקאות, תסריט שנהיה מוחשי הרבה יותר מאז 2008. בעקבות כך, הטיעונים הללו הם הרבה פעמיים רגשיים יותר מאשר עניניים, רטוריים יותר מאשר רציונאלים.

המערכת הבנקאית בישראל ריכוזית ולא תחרותית. זה גורם לחוסר יעילות, מחירים גבוהים והעדר חדשנות. אלה אמורים לגרום לנו לערער על הנרטיב שעומד ברקע הדברים. הסיפור של שביתת הבנקים באירלנד מכיל בתוכו כמה תובנות הנוגעות לפירוק הריכוזיות והרגולציה על הבנקים.

ראשית, הצורה שבה אנחנו חושבים על הסיכונים הטמונים במערכת הבנקאית שגויה. במקרה הישראלי, הבטחת פעילות עסקית רציפה של שלושת הבנקים הגדולים האחראיים על 70% מההפקדות, איננה מבטיחה יציבות. במקרה של מערכת כה ריכוזית, כשל קטן בבנק אחד יכול לגרום לערעור כלל המערכת הפיננסית. המציאות היא הפוכה – במערכת מבוזרת, סיכון זה הוא בעל פוטנציאל פחות הרסני.

תחשוב על ההבדל בין שוק המסעדות בתל אביב לבין שוק הביטוח. אם מסעדת בראסרי בשדרות רוטשילד בתל אביב תפשוט את הרגל מחר בבוקר, יהיה לכך אפקט שולי בלבד על שוק המסעדות בישראל. לעומת זאת, אם חברת ביטוח בשדרות רוטשילד תפשוט את הרגל, כלל מערכת הביטוח תקרוס. מדוע? מפני ששוק הביטוח הישראלי הוא ריכוזי מאוד – 5 חברות חולשות על 91% מהשוק, בעוד ששוק המסעדות מבוזר ותחרותי. אף קריסה של מסעדה אחת, או אפילו רשת אחת, לא יביא לנפילת השוק בכללו. (נכון שאפשר לטעון שהסיכוי שחברת ביטוח גדולה תפשוט רגל יותר קטן משמעותית מהסיכוי שמסעדה תשפוט רגל, אבל הטיעון עדיין תקף. הסיכונים במקרה של קריסה הם מערכתיים, לא מקומיים)

שנית, פירוק הריכוזיות במערכת הבנקים על מנת לעודד תחרות, איננה בהכרח מהווה איום על הצמיחה הכלכלית. אם אירלנד הצליחה להתמודד עם מציאות בה כלל הבנקים היו סגורים במשך יותר מחצי שנה, מערכת הבנקאות הישראלית תוכל להתמודד עם כמה בנקים חדשים, מודרנים וקטנים שיתחרו עם הקיימים. זאת, מבלי לערער על הצמיחה בטווח הקצר-בינוני.

שלישית, פירוק הריכוזיות מעודד רגולציה פחות קשיחה וחדשנות. במערכת מבוזרת, מפני שהסיכונים יותר מבודדים, ישנה פחות הצדקה לרגולציות מכבידות. הירידה ברגולציה תקל על בנקים ישראלים להתחדש ולאמץ טכנולוגיות חדשות.

***

אם תלכו לאיבוד באיזה כפר אירי ותבקשו מאחד המקומיים עזרה, סיכוי טוב שהוא ישתמש בפאבים המפוזרים ברחבי היישוב על מנת להדריך אתכם. זה יישמע משהו כמו: "קחו שמאלה בפאב מרפיז’, ואז תתקדם שני רחובות לעבר פאב ג'יינז, ותמשיך ימינה עד שתגיע לפאב סנט פטריק…". נראה לי שהפאבים האירים גם צריכים להצביע על הכיוון אליו מערכת הבנקאות בישראל צריכה להתקדם.

החומה הבלתי נראית: על טיסות לואו קוסט ותפקיד הממשלה

חם ולח בקיץ, אז טסים לחו"ל. איך טסים? בשנים האחרונות, יותר ויותר עם חברות לואו-קוסט. לחופשה המשפחתית האחרונה בלונדון טסנו עם אחת החברות האלו. טיסות ישירות, מטוסים חדשים ונקיים, מושבים נוחים, יצאו בזמן וחזרו בזמן ואפילו היו מחיאות כפיים בנחיתה. אמנם לא הגישו שניצלים וחומוס גרוע באמצע הדרך, כפי שמגישים באל-על, ולא היו מסכי טלוויזיה קטנים מול כל מושב, אבל הסנדוויצ'ים שקנינו לפני כן לדרך והמחשב הנייד שהבאנו פיצו על כך ללא כל בעיה. "מהפכת הלואו-קוסט" קוראים לזה במאמר ב-Ynet. "כך כבשו חברות התעופה הזולות את השמיים". יש גם מספרים המתארים את העלייה הדרמטית במספר הנוסעים בחברות הזולות. אבל יש הבדל בין תיאור התופעה מבחינה מספרית, ובין תיאור הגורמים לה.

חברת איזי-ג'ט קמה בשנת 1995. את הסניף שלה בישראל היא פתחה רק בשנת 2009, והזינוק האמיתי בפעילותה הגיע רק אחרי הסכם שמיים פתוחים שנחתם אל מול האיחוד האירופי בשנת 2013. בעקבות ההסכם ירדו מחירי הטיסות בעשרות אחוזים עבור היעדים הפופולריים. כלומר, חברות הלואו-קוסט כבשו את ישראל רק אחרי שממשלת ישראל הרשתה להן וניאותה להסיר את הסגר על אזרחי מדינת ישראל, לפתוח פתח קטן בחומה בלתי נראית שהקיפה אותנו ומנעה מאתנו לטוס במחירים שתושבי מדינות אחרות שילמו. כאשר אנחנו חולקים שבחים לפוליטיקאים שהובילו את המהלך, בראשם השר ישראל כ"ץ, חשוב לזכור גם את כל קודמיהם אשר בחרו שלא להוביל אותו.

במשך שנים רבות ממשלת ישראל הגנה על אל-על ומנעה מאזרחי ישראל לטוס לחו"ל במחירים נמוכים יותר. בשנים אלו היו בשלטון ממשלות ימין וממשלות שמאל, ממשלות שפתחו במלחמות וממשלות שסיימו מלחמות, ממשלות שדיברו על סוציאל-דמוקרטיה וממשלות שדיברו על כוחו של השוק החופשי, ממשלות עם ביבי וממשלות בלי ביבי – וכולן עשו אותו דבר, כולן חסמו את השמיים, עד שהגיעה הממשלה שהפסיקה לחסום אותם. למען ההגינות ראוי לציין שגם מדינות אחרות חסמו את השמיים במשך שנים רבות, והחלו לחתום על הסכמי שמיים פתוחים רק בשנות התשעים. גם במדינות אחרות יש חומות. אבל ישראל, כמו בכל תחום, הייתה אחת האחרונות להסיר את הסגר מעל תושביה.

ואלו תמיד אותם התירוצים. "ישראל חייבת חברת תעופה לאומית", "מה אם תהיה מלחמה?", "מה אם יהיה מצור?". נסו לרגע לחשוב על כל הסבל שעברתם בגלל הסיסמאות המטופשות האלו, על כל הטיולים שיכולתם לעשות ולא עשיתם, על כל הטיסות שעליהן שילמתם הרבה יותר מדי – הכל בגלל איזה תסריט קיצון שלא ברור אם אי פעם יתממש, וגם אם כן הדרך הטובה ביותר להתכונן אליו היא בוודאי לא להכריח ישראלים לשלם מחיר מונופוליסטי על כרטיסי הטיסה שלהם במשך עשרות שנים.

החומה הבלתי נראית המקיפה אותנו כמובן איננה מוגבלת לתחום הטיסות. במשך שנים רבות נחסם בישראל היבוא של טקסטיל, ובגדים עלו הרבה יותר ממה שהם היו צריכים לעלות. כך היה גם לגבי מוצרי אלקטרוניקה. גם כיום ממשלת ישראל חוסמת מסחר בינלאומי בתחומים רבים. למשל, אותו ישראל כ"ץ שפתח את השמיים מונע כיום מחברת Uber להוריד את מחירי המוניות בישראל בתירוצים שונים. כמעט בכל סוגי המזון קיימים חסמי מסחר גבוהים. מדי פעם שר האוצר כחלון עושה לנו טובה ומסיר זמנית וחלקית את הסגר על יבוא ירקות או דבש לקראת החגים כדי לקבל איזו כותרת, והוא וחבריו קוראים לזה "מדיניות חברתית". ואז הם מחזירים את הסגר. זו בדיחה, על חשבוננו.

הסגר הוא לא רק עניין של מסחר בינלאומי: מדינת ישראל מקשה על יזמים להקים סוגים רבים של עסקים, מציבה חסמי כניסה גבוהים בדמות רגולציות מכבידות, חוסמת את היצע הדיור על ידי מגבלות תכנוניות שנועדו לדחוף אנשים לפריפריה בניגוד לרצונם, חוסמת את האפשרות להקים בתי ספר פרטיים וכך הלאה. מדי יום מתחזקים הפוליטיקאים שבחרנו לכנסת באופן אקטיבי חומות גבוהות, עבות ובלתי נראות שכולאות אותנו באינספור תחומים ונושאים, מעלות את יוקרה המחיה, לא מאפשרות לנו לגור היכן שאנחנו רוצים או לחנך את ילדינו איך שאנחנו רוצים, ואז כשהם פותחים פתח קטן בחומה הם קוראים לזה "הפחתת יוקר המחיה". תודה באמת, מאוד נדיב מצדכם. מה עם שאר ההגבלות?

למה הם עושים את זה? כי הם יכולים. כי הציבור מטומטם, כי הוא לא רואה את החומה. לפוליטיקאים פשוט אין אינטרס להילחם מול קבוצות אינטרס כגון עובדי אל-על או החקלאים במטרה לפרוץ את החומה ולשחרר אותנו. אם הציבור בכל זאת מתלונן על יוקר המחיה, פוליטיקאים בישראל מעדיפים להשתמש בטריק הישן: לוקחים מהציבור כסף, ואז מחזירים אותו לציבור בחזרה בדרך ראוותנית כלשהי. למשל, משתמשים בכספי הציבור כדי לחלק באקראי דירות למספר מצומצם של זוכים מאושרים ("מחיר למשתכן"),  כדי לסבסד צהרונים, דיור ציבורי או משהו אחר בסגנון, ואז מספרים לציבור שזה "הפחתת יוקר המחיה" או "מדיניות חברתית". מדהים שאנשים ממש מאמינים לטריק הזה. הם לא רואים שזה פשוט הכסף שלהם שעושה סיבוב, יוצא מכיס אחד וחוזר לכיס השני. קסם!

הם לא אנשים רעים. לדעתי מרבית הפקידים והפוליטיקאים הם לא ציניים, וגם לא אנשי אל-על והחקלאים ושאר חברי קבוצות האינטרס אשר מתחזקות את החומה הבלתי נראית. גם עבורם היא בלתי נראית. הם מעדיפים להיות שבויים בתוך הסיסמאות שהם עצמם מייצרים אודות אחריות לאומית, סכנות מצור, חשיבותה של התעשייה המקומית, הג'ונגל של השוק החופשי, סכנות האבטלה שיגיעו יחד עם היבוא וכל הטיעונים האלו הזה שאינספור מחקרים הפריכו כבר לפני עשורים רבים. הם מעדיפים להמשיך לספר לנו שהמפתח לשיפור רמת החיים שלנו הוא מיסוי גבוה יותר על העשירים וסובסידיות גבוהות יותר בעזרת כספי ציבור שעושים סיבוב מכיס אחד לכיס השני, מעדיפים להסית אותנו אחד כנגד השני ולא מוכנים להכיר בתפקידם האמיתי: הם  הסוהרים של אזרחי מדינת ישראל, המתחזקים באופן אקטיבי את הכלא שבו כולנו חיים.

החומה הבלתי נראית קיימת, גם אם האנשים שמתחזקים אותה מכחישים את מה שהם עושים. היא תמיד הייתה שם. בסופו של דבר זה מה שממשלות עושות, זה מה שהן תמיד עשו, זו המהות שלהן והסיבה המקורית לקיומן עוד מימי המלכים הלוחמים של קדם – העברת כסף מכלל הציבור לקבוצות צרות של אצילים, מקורבים ומיוחסים. על מנת להסתיר את הפעילות הזו ממשלות התרגלו לפזר שלל מסכי עשן: סבסוד המוני של לחם ושעשועים, דתות מאורגנות ואידיאולוגיות מפוארות, מלחמות קדושות על כבוד לאומי ומגנומטרים, סוציאליזם ואי-שוויון, ואינספור טריקים ושטיקים אחרים שנועדו כולם לתמוך באותו תפקיד עתיק, בהעברת כסף מכלל הציבור לקבוצות אינטרס צרות. אפילו בפקולטות לכלכלה, שנטען כי הן מהוות "חממה ניאו-ליברלית מסוכנת", סטודנטים לתואר ראשון לומדים שתפקידה של הממשלה הוא לספק מוצרים ציבוריים שהשוק לא מסוגל לספק בעצמו מסיבות שונות, כגון חוק וסדר, בריאות ציבורית ועוד. זה נכון, ממשלות באמת יכולות לספק מוצרים ציבוריים כאלו, ומעולם לא התקיים שגשוג כלכלי באזור שבו לא שלטה ממשלה שסיפקה מספר מוצרים ציבוריים הכרחיים. אבל האם התקיימה אי פעם ממשלה עלי אדמות שהסתפקה בייצור מוצרים ציבוריים? האם אספקת מוצרים ציבוריים היא ליבת העיסוק של ממשלות, או שמא רק תוצר לוואי לצד העבודה האמיתית – עבודת התחזוקה של החומות הבלתי נראות שנועדו להעשיר קבוצות אינטרס?

מכיוון שזהו אופיין של ממשלות, נדרש לחץ מתמיד עליהן מצדו של הציבור לפריצת החומות. לחץ כזה היה קיים במדינות שונות ובתקופות שונות, למשל בבריטניה של המאה ה-19 ובארצות הברית במשך חלק ניכר מהמאה ה-20, אבל בישראל פחות. היו לחצים לפתוח את השווקים בשנות השמונים והתשעים, והייתה תנועה קטנה בעקבות המחאה החברתית של 2011, אבל בשנים האחרונות זה נעלם. מלבד קומץ זניח של כלכלנים, הקריאה הכללית מימין ומשמאל היא להגדלת הוצאות הממשלה והגדלת השליטה של הממשלה בשלל תחומים. אפילו המאבק נגד הדתה במערכת החינוך לא התבטא עד כה בדרישה לפתוח את השוק לבתי ספר פרטיים רבים יותר.

האם הציבור הישראלי יהיה אי פעם מסוגל לראות את הממשלה שלו כפי שהיא ולא כפי שהיא מתיימרת להיות? קשה להאמין. קמפיין הבחירות שמריצים היום פוליטיקאים כגון משה כחלון ואבי גבאי מראה שהם לא מאמינים שהציבור מבין את זה, או שהם עצמם לא מבינים את זה, או גם וגם. כך או אחרת, אני מתכוון להמשיך ולנצל את הפרצה הזעירה בחומה גם בחופשות הקיץ הבאות, ולהעדיף את חברות הלואו-קוסט על פני אל-על. אני ממליץ גם לכם לעשות זאת.

בשבח ההגירה: ההון האנושי של ראש עיריית לונדון

הוריו של סאדיק קאן, האדם המחייך שבתמונה למטה, הם מוסלמים ילידי קראצ'י, העיר הגדולה ביותר בפקיסטן. אביו היה נהג אוטובוס, אימו הייתה תופרת, והוא החמישי מתוך שמונת ילדיהם. אך סאדיק לא נולד בקראצ'י אלא בלונדון, אליה עברו הוריו בשנות השישים של המאה הקודמת. עם הזמן הסתבר שסאדיק הוא מוכשר בצורה יוצאת דופן: הוא הצטיין בתיכון, סיים לימודי משפטים באוניברסיטה, הקים בשנות התשעים פירמת עורכי דין מצליחה, נבחר בשנת 2005 לפרלמנט הבריטי, בשנת 2009 הפך לשר בממשלת בריטניה, ובשנת 2016 זכה בבחירות לראשות עיריית לונדון.

Sadiq Khan November 2016

סאדיק קאן, ראש עיריית לונדון

לסאדיק קאן יש "הון אנושי" גבוה אשר משפיע על רמת חייו, ומאפשר לו גם לתרום לחברה על ידי כהונה בתפקידים ניהוליים ופוליטיים. אבל לצערנו, הון אנושי הוא לא הגורם היחיד שמבדיל בין רמת חייהם של בני אדם עלי אדמות.

ישנה חשיבות לא מעטה גם לגורמים אחרים כגון מוסדות פוליטיים, רשתות חברתיות, תרבות, תשתיות פיזיות, מוסדות חינוך ועוד, גורמים התלויים במידה רבה במקום שבו אדם נולד – כלומר במזל עיוור. מסיבות היסטוריות במדינות המערב התפתחו תרבות ומוסדות שמאפשרים לכל בני האדם למצות יותר טוב את הפוטנציאל שלהם, וזה דבר נפלא עבור אלו שהתמזל מזלם להיחשף לתרבות ולמוסדות האלו.

אם סאדיק קאן היה מבלה את כל חייו בפקיסטן סביר שהוא היה מצליח לא רע יחסית לעמיתיו הפקיסטניים, אך סביר גם שהוא היה עני יותר ומשכיל פחות בהשוואה לתושבי בריטניה. הסביבה הפקיסטנית לא הייתה מאפשרת לו למצות את מלוא הפוטנציאל של ההון האנושי שאיתו הוא נולד. המוסדות והתרבות בבריטניה מאפשרים לו יותר. זה נכון לא רק עבור ראש עיריית לונדון – גם אותה מהגרת מניגריה שעובדת בשטיפת חדרי מדרגות אי שם בברלין, ואותו מהגר מסוריה שעובד כמוכר במכולת בווינה, ואותו מהגר מקסיקני שעובד בשטיפת מכוניות בלוס-אנג'לס, מנצלים באופן אופטימאלי יותר את ההון האנושי שלהם במדינות המערב בהשוואה למדינות המוצא שלהם. איך אני יודע? מכיוון שמרבית המהגרים מודעים לאלטרנטיבות, ובכל זאת מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הגירה על מנת להגיע לארצות מערביות ולעסוק בעבודות כאלו, כך שככל הנראה ההגירה משתלמת עבורם. אפשר גם לטעון שהתרומה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל לעולם היא הצלחתה להוציא מיליוני אנשים מוכשרים ממדינות מזרח אירופה וברית המועצות הקומוניסטיות והמאובנות, ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה המפגרות ואפילו מאתיופיה הענייה, ולאפשר להם למצות את ההון האנושי שלהם כאן במדינה מערבית מתפקדת ועשירה (פחות או יותר).

הגירה: בעד ונגד

דיונים על הגירה נוטים להתעלם מהנקודה הטריוויאלית הזו, מהשיפור בחייהם של המהגרים, ולהתמקד אך ורק בזווית של הילידים. הטיעון העיקרי נגד הגירה מתייחס לשוק העבודה המקומי: כפי שיבוא של מוצרים מגביר את התחרות אל מול יצרנים מקומיים ופוגע ברווחיהם, כך יבוא של בני אדם מגביר את התחרות אל מול עובדים מקומיים ועשוי לפגוע בשכרם. לא תמיד זה קורה, מכיוון שהמהגרים גם צורכים, חוסכים, משקיעים, מקימים עסקים ומגדילים את הביקושים, ומכיוון שישנן עבודות הדורשות כישורי שפה שבהן המהגרים לא מתחרים עם המקומיים. למשל, מחקרים מצאו שגלי העלייה הענקיים מברית המועצות לא פגעו בשכרם של עובדים ישראלים, אבל לגבי ארצות הברית הנושא שנוי במחלוקת, וישנם כלכלנים אשר מצאו שההגירה פוגעת בשכרם של עובדים מקומיים חסרי השכלה. כלכלנים רבים מתנגדים ליבוא עובדים זרים לתעשיית הבניין והחקלאות בישראל, מתוך טענה שהם פוגעים בשכרם של ישראלים חסרי השכלה ומונעים שיפורים טכנולוגיים והתייעלות.

טיעון אחר נגד הגירה מתייחס לנושאים פחות כלכליים. אנשים נוטים לחבב אנשים דומים להם מבחינת המראה החיצוני, האמונות הדתיות והמטען התרבותי, והם שואפים באופן לגיטימי לגמרי להתגורר באזור שבו אנשים דומים להם מהווים רוב מכריע. מהגרים פוגעים בשאיפה זו, והבעיה חמורה שבעתיים מכיוון שמהגרים נוטים להתקבץ בערים ובשכונות מסוימות (כדי לנצל רשתות חברתיות של מהגרים מאותה הארץ), ותושבים ילידים של אותן השכונות הופכים בן-לילה למיעוט במקום הולדתם. מעבר לכך, ניתן גם לטעון שהגירה במספרים גדולים מספיק תשנה את התרבות והמוסדות שמאפשרים לאנשים לנצל את ההון האנושי שלהם באופן טוב כל כך, וכך תפגע בטווח הארוך בכלכלה ברמת המדינה.

טיעון שלישי נגד הגירה רלוונטי בעיקר למדינות מערביות מודרניות: מהגרים צורכים שירותי רווחה, בריאות, חינוך וכו', אשר מדינות רבות מחלקות פחות או יותר בחינם לכל תושביהן, ועל כן הנטל שהם מהווים על משלמי המיסים עלול להיות משמעותי יותר מהתרומה שלהם למאגר כספי המיסים.

הטיעונים האלו נכונים וחשובים, אך חשוב גם להבין את המחיר של מניעת הגירה – מחיר שלא רק המהגרים משלמים אלא גם התושבים המקומיים. מהגרים חרוצים ובעלי מוטיבציה גבוהה מסוגלים להוריד את עלויות השכר במשק ולהפחית את עלותם של מוצרים ושירותים. נסו לחשוב למשל כמה היו עולות ארוחות במסעדות תל-אביביות אם שוטפי הכלים לא היו מהגרים אפריקנים אלא סטודנטים ישראלים, שמן הסתם היו דורשים שכר גבוה בהרבה משכר המינימום עבור עבודה שוחקת שכזו. למהגרים משכילים יכולה להיות תרומה משמעותית עוד יותר: גוגל ואפל הוקמו על ידי בניהם של מהגרים, ובאופן כללי תעשיית ההיי-טק גם בארצות הברית וגם בישראל מוצפת במהגרים מוכשרים, רבים מהם ממדינות ברית המועצות לשעבר.

בדומה למסחר בינלאומי, גם הפגיעה של ההגירה מתמקדת בדרך כלל במספר מצומצם של אנשים המתחרים עימם בשוק העבודה או מתגוררים בשכונות שעליהם משתלטים מהגרים, בעוד שהרווחים מתחלקים על פני כלל האוכלוסייה. הטיעון הראשון נגד הגירה, הפגיעה בעובדים מסויימים, לא מצדיק התנגדות לה מאותה הסיבה שאנחנו לא מונעים מסחר בינלאומי, למרות שהוא עשוי לפגוע בתעשיות מקומיות. בטווח הארוך מסחר בינלאומי מוביל יזמים ועובדים מקומיים להתמחות לפי היתרונות היחסיים של המדינה, ובאותו האופן מהגרים יובילו עובדים מקומיים להתמחות בעבודות שהמהגרים לא מסוגלים לעשות. בגלל הבדלי השפות והמנטאליות בדרך כלל קיימות עבודות כאלו.

עבור הטיעון השני, שינוי אופייה של המדינה בעקבות ההגירה, נדרשת הגירה המונית של ממש יחסית לגודל האוכלוסייה המקומית, כמו הגירת היהודים לישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים – הרבה מעבר לשיעורים הזעומים של המוסלמים באירופה. על כן הוא רלוונטי בעיקר למדינות קטנות יחסית, ופחות לגרמניה, בריטניה, צרפת או ארצות הברית. כמובן, הוא גם לא רלוונטי למהגרי עבודה זמניים המגיעים עם אשרה. את הפגיעה בשכונות ספציפיות ניתן להפחית על ידי תכנון של שכונות חדשות עבור המהגרים, פיצוי התושבים המקומיים, פיזור המהגרים במידת האפשר, ובעיקר – לחשוב מראש על מה שהולך לקרות ולא להכחיש את המציאות. מעבר לכך, חשוב לזכור שהוריו של סאדיק קאן עברו ללונדון בכוונה על מנת לברוח מהתרבות והמוסדות הנפוצים בפקיסטן. להגירה יש כאמור עלות גבוהה עבור המהגר, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית; אנשים מהגרים מתוך רצון לשנות את סביבת המחיה שלהם ולשפר את רמת חייהם, ולא מתוך רצון להעתיק את סביבת המחיה הקודמת למקום החדש. אנשים שאוהבים את התרבות והמוסדות בפקיסטן, סוריה או ניגריה נשארים שם, ולא מהגרים למדינות אחרות. כשהיא מנוהלת נכון, הגירה לא מובילה לרב-תרבותיות, אלא להיטמעות של המהגרים בתרבות המקומית. נכון שלמרות זאת יש הבדלים תרבותיים וחיכוכים, וישנם ילדי מהגרים אשר נולדו במערב אירופה והתנדבו להילחם עבור דעא"ש בסוריה, אבל למרות הבולטות התקשורתית של המקרים האלו מדובר במיעוט יחסית זניח (סאדיק קאן, אגב, הצביע בשנת 2013 בפרלמנט בעד נישואים חד-מיניים, ובעקבות כך קיבל איומים על חייו והוכרז ככופר באסלאם מצד מנהיגי דת מקומיים).

התמודדות עם הטיעון השלישי, בנוגע להגירת רווחה, קשה יותר מהתמודדות עם קודמיו מכיוון שהיא מחייבת שינוי תפיסתי של ממש. מהגרי רווחה שונים ממהגרים אחרים, מכיוון שהם לא מהגרים בעקבות ההזדמנות למצות את ההון האנושי שלהם בשוק העבודה, אלא בעקבות ההזדמנות לקבל הטבות סוציאליות, מה שמוחק את מרבית היתרונות של ההגירה עבור המקומיים. סביר גם שלמהגרי רווחה תהיה נטייה נמוכה יותר להשתלב מבחינה תרבותית וחברתית.

רווחה והגירה: שילוב בעייתי

מילטון פרידמן אמר כבר לפני זמן רב שמדינה לא יכולה להחזיק בו זמנית מערכת רווחה אוניברסלית ומדיניות הגירה מתירנית. הוא גם הוסיף שההגירה ממקסיקו לארצות הברית היא תופעה חיובית כל עוד היא לא חוקית, כלומר כל עוד המהגרים לא זכאים למערכת הרווחה שאליה זכאים המקומיים. מערכת רווחה נדיבה מדי יכולה אפילו לדחות מהגרים משכילים ובעלי מוטיבציה אשר מעוניינים לחיות במקום עם שוק עבודה גמיש, הזדמנויות קידום ומיסים נמוכים. על מנת ליהנות מהיתרונות של הגירה ולא לסבול מגל של מהגרי רווחה, מדינות יכולות לפתח מערכת רווחה מרובדת שבמסגרתה מהגרים זכאים לרמה נמוכה יותר של שירותים מאשר המקומיים, לפחות למשך תקופה מסוימת. המשמעות של מהלך כזה בשטח היא כתבות בעיתונות על ילדי מהגרים חולים שאינם זוכים במרפאות הציבוריות לאותו הטיפול שילדי המקומיים זוכים לו; האם הציבור והמערכת הפוליטית יוכלו לעמוד בפני לחץ רגשי מהסוג הזה? לא ברור. יתכן שעדיף מראש לכוון את הסלקציה של המהגרים עוד לפני שהם מגיעים למדינה, להעדיף מהגרים משכילים, לערוך מבחני קבלה שונים ולא לאשר כניסה למהגרים מבוגרים מדי או למשפחות מרובות ילדים.

ההגירה לבריטניה צומצמה באופן משמעותי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, בעקבות חקיקה מכבידה. באופן כללי העולם היום הרבה פחות פתוח להגירה מכפי שהיה בתחילת המאה העשרים, וזאת למרות הפתיחות למסחר ולתנועות הון בינלאומיות. טיעוניהם של המתנגדים להגירה כיום, בעידן טראמפ והברקזיט, פופולריים הרבה יותר מטיעוניהם של התומכים. אך המהגרים שהצליחו להגיע לפני הקמת המחסומים עדיין שם, וילדיהם משגשגים. בשבוע שעבר חזרתי מטיול משפחתי בלונדון, עירו של סאדיק קאן. ברכבת התחתית, בין אתר לאתר, הייתי מוקף באנשים מכל הצבעים, הגזעים והמינים, בחליפות עסקים, מדי פועלים או בגדים פשוטים. במוזיאון הטבע המלכותי הענק התרוצצו כיתות של ילדים בלבוש אחיד, ביניהם רבים שהוריהם ככל הנראה לא נולדו בבריטניה. לא היה להם שום סיכוי להיחשף לתערוכת דינוזאורים ברמה כזו בארץ המקור של הוריהם. לא היה להם שום סיכוי להיחשף להזדמנויות שיהיו להם כאן, בבריטניה. אני מבין שברמה הרגשית בריטים רבים היו מעדיפים שארצם תישאר "בריטית", וישראלים רבים מזדהים עם רגשות אלו כשהם מטיילים בדרום תל-אביב. ועדיין, אני לא יכול שלא להסתכל על הילדים הקטנים במוזיאון הטבע המלכותי ולחשוב על כל ההון האנושי המבוזבז כיום בארצות עניות מושחתות, שסועות ולא מתפקדות, רק מפני שאנחנו במערב העשיר לא מוכנים לשחרר את הרסן ולאשר הגירה בהיקפים משמעותיים יותר, כפי שהייתה בעבר, תוך התמודדות מושכלת עם חסרונותיה.

פרסומת

סטודנטים? הגישו מועמדות לסמינר הסתיו 2017 של מכון פרידברג לכלכלה!

האם ה"שכירות ההוגנת", הוגנת?

הדיון הציבורי הבלתי-פוסק בנושא שוק הנדל"ן הישראלי (כבר כתבתי על הנושא כאן) משפיע על סדר היום של המחוקק, וניתן לראות ניסיונות רבים לפעול ליצירת שינויים בשוק באמצעות כלים רגולטורים שונים. לניסיונות הללו הצטרפה לאחרונה הצעת החוק לתיקון לחוק השכירות והשאילה שהתפרסמה בכינוי "חוק שכירות הוגנת", שאושרה בוועדת חוקה חוק משפט לפני מספר ימים, לקראת הצבעה בקריאה שנייה במליאת הכנסת. הצעת החוק עברה לאחר שנתיים וחצי של דיונים אינטנסיביים והיא תוצאה של פשרות פרלמנטריות רבות בין יוזמי ההצעה, ח"כ סתיו שפיר וח"כ רועי פולקמן, לבין הממשלה וגופים רגולטוריים שונים המעורבים בנושא.

הנושאים המרכזיים בהצעה הם סעיף הקובע כי חייבת להיות התאמה מלאה בין הנכס המושכר לבין ההסכמות עם השוכר, וכן כי משכיר יהיה חייב לשאת בכל מקרה בעלויות אי-התאמה שכזאת. הגדרה של נכסים בעלי מאפיינים מסוימים כנכסים שאינם ראויים להשכרה ובכללן דירות הכוללות סכנה לבריאות, דירות שאינן מחוברות לביוב או לחשמל וכן דירות שאינן כוללות פתחי אוורור ותאורה. עוד כוללת הצעת החוק לשוכר לפנות את הדירה לאחר 60 ימי התראה למשכיר, התניות הנוגעות להטלת התשלום במקרה של תיווך על המשכיר, וכן איסור על גביית ערבות בגובה העולה על שליש מדמי השכירות לכל תקפת השכירות.

המטרה המוצהרת של "חוק שכירות הוגנת" היא "לאסדר את תחום השכירות בישראל", תוך "קביעת הסדרים הוגנים יותר כלפי השוכר, בעיקר בשוק בו הביקוש גבוה ועולה על ההיצע". נדמה כי אכן מרבית סעיפי הצעת החוק נועדו לשם יצירת "איזון" במארג הכוחות החברתי. נראה שההצעה מזהה את בעלי הדירות להשכרה בתור גורמים "חזקים" אשר יש ביכולתם לקבוע את התנאים בהם יושכרו נכסיהם. השוכרים לעומת זאת, כך על פי התיאור המוצע, הם הגורמים ה"חלשים" במערכת יחסים זאת אשר נאלצים להתפשר על התנאים אותם מציעים להם המשכירים. הצעת החוק, כך על פי מטרותיה והניתוח המוצע כאן, נועדה לשם איזון יחסי הכוחות בין הצדדים באופן בו המשכירים לא יוכלו לנצל את כוחם העודף אל מול השוכרים ולנצל אותם לרעה.

באופן תאורטי, קיימות שתי אפשרויות לחלוקה מחדש של העושר בחברה. מודל אחד הוא המודל המיסויי, מודל זה משתמש במערכת המס לשם גביית גבוהה יותר מ"עשירים" והעברת הכספים ל"עניים" באמצעות מערכות סעד שונות וכן באמצעות סבסוד השירותים החיוניים שגם ה"עניים" משתמשים בהם דוגמת תשתיות, בטחון, מערכת משפט וכדו'. מודל שני הוא המודל החוקי העושה שימוש בחוקים כדי לנסות וליצור חלוקה מחודשת של העושר במקרים נתונים עוד בשלב המשפטי, טרם תרגום העושר למיסים.

חוק השכרה הוגנת: ניתוח כלכלי-משפטי

לואיס קאפלואו וסטיבן שאוול, שניים מגדולי החוקרים בתחום הניתוח הכלכלי של המשפט, פרסמו בשנת 1994 מאמר שנקרא (בתרגום חופשי) "מדוע מערכת חוקים היא פחות יעילה ממערכת מיסים בחלוקה מחדש של הכנסה". במאמר, קאפלואו ושאוול, בוחנים את יעילותם של חוקים משפטיים בקידום מטרות של "צדק חלוקתי". קרי, חלוקה מחדש של העושר בחברה. הבחינה מתמקדת במקרים בהם החלוקה מחדש באמצעות חוקים נעשית על חשבון יעילות החוק. הם מבצעים זאת תוך השוואה אל מול אפשרות נוספת לביצוע חלוקת עושר, מערכת המיסים. הטענה המרכזית של המאמר היא שנכון שכל מערכת מס תוביל בהכרח לעיוותים בתמריצים הקיימים בשוק, ואולם העברת שיטת החלוקה לשלב משפטי, טרום מיסי, תהווה גורם לעיוותים בפעילות הכלכלית עצמה. בכך יוּעצם הנזק הכלכלי וחוסר היעילות שייגרמו כתוצאה מהחוקים הללו.

יישום הניתוח הקיים במאמר על המקרה של "חוק שכירות הוגנת" יכול לשפוך אור על כמה מהעיוותים שעשויים להיווצר בשוק כתוצאה מהחוק. כך למשל, הגדרה בחוק של זמן התראה מקסימלי אותו יוכל המשכיר לדרוש מהשוכר טרם יוכל האחרון לפנות את הנכס, עשוי להוביל לעלייה במחירי השכירות כמו גם לירידה בנכונות של משכירים להשקיע משאבים בהתאמת הנכסים שלהם לצרכי השוכרים (המשכיר עלול לראות את ההשכרה כפחות בטוחה עבורו ולכן ייטה להעלות מחירים ולהשקיע פחות בנכס). סעיף חוק אחר אשר עשוי ליצור עיוותים חריפים בשוק הוא הסעיף המגביל את גובה הערבונות אותם יכול לדרוש בעל נכס. סעיף זה עשוי להוביל לדרישה לתשלום מראש של חודשי שכירות רבים, לעלייה במחירי השכירות (הירידה בגובה הביטחונות תוביל לחשיפה גדולה יותר להפסדים), להשקעת נמוכה יותר בנכסים (בשל החשש להיעדר יכולת להיפרע מהשכור במקרה שיגרום להם נזקים) ואף ליציאה, במקרים מסויימים, של נכסים משוק השכירות. המשמעות של כלל התופעות המתוארות כאן היא יצירה של עיוותים בשוק, אשר יובילו בהכרח להקטנת הרווחה של כלל המשתתפים בשוק, להקטנה מסויימת בהיקף ההשקעות בשוק ואף להצטמצמותו.

ואולם גם אם מקבלים את התיזה לפיה על אף הנזק הכולל לרווחה החברתית עדיין כדאי לחברה ליישם את החוק החדש בשל חלוקת העושר "השוויונית" שהוא יוצר, עדיין יש לתהות אם חקיקה כזאת כזאת אכן יוצרת "שוויון". הרעיון הבסיסי לפיו ניתן לחלק השוק למשכירים "חזקים" ושוכרים "חלשים" באופן קטגוריאלי מוטל בספק רב, שכן נדמה שאין בסיס לטענה כי שוכרי הדירות הינם צד "חלש" מבחינה כלכלית וכי יש להעביר חלק מהעושר החברתי המצוי אצל בעלי הדירות, אליהם. ניתן בהחלט לדמיין מצבים בהם עובדים המרווחים שכר מהגבוהים במשק, דוגמת עובדי היי-טק, מעוניינים בשכירת דירות באזורים מבוקשים מטעמים המצויים עמהם. קשה לראות כיצד ניתן להגדיר עובדים המשתכרים עשרות רבות של אלפי שקלים בחודש בתור אוכלוסייה שהמדינה צריכה "לדאוג" לה ולהעביר אליה חלק מהעושר של חברה. עוד יש לתהות לגבי הסיווג של בעלי הדירות כ"חזקים". בעלי הדירות עשויים להיות אנשים מהשורה, אשר מיטב חסכונותיהם לקראת הפנסיה מושקעים בדירות להשכרה, ובזה תלויה כל הכנסתם. אנשים כאלו עלולים להיפגע מהחקיקה המוצעת, וקשה לראות כיצד החקיקה עושה "צדק" עם קבוצה זו.

לסיכום, אין ספק כי המצב בשוק הדיור עשוי להקשות על חלק ממבקשי הדיור לשכור נכסים ראויים וליהנות מהם. הצעת החוק נועדה לסייע בפתרון מצב זה, תוך הענקת כוח לשוכרים. אולם יש לתהות לגבי הוגנות ההצעה הזאת, יעילותה, השפעותיה על הרווחה המצרפית ואף על ה"שוויון" שהיא תיצור מבחינת חלוקת העושר באוכלוסיה.

 

לך אל הנמלה, חרוץ

אחד הדברים המפתיעים ביותר בנוגע למושבות נמלים הוא שאין להן מנהיג ואין להן אסטרטגיה. לפי מאמר שפורסם במגזין "אלכסון", נמלים מתפתחות ותופסות תפקידים שונים בקן באופן גמיש למדי, ללא שום תכנון מלמעלה, אלא רק בזכות התקשורת ביניהן המבוססת על פורומונים, מולקולות ריחניות שהן מפרישות. גם תכונות מולדות משפיעות: יתכן שנמלים שנולדות גדולות יותר יטו יותר לכיוון תפקיד של חיילות, אבל בפועל התפקיד שלהן משתנה לאורך חייהן ותלוי בצרכים של המושבה בכל רגע. כיצד הן יודעות מהן צרכי המושבה, ללא הקמת וועדת מומחים שתנתח את הסביבה המאקרו-כלכלית? מספר הנמלים המחפשות בכל רגע זרעים מחוץ לקן, למשל, נקבע על פי כמות המזון הנמצאת בסביבת הקן, בעזרת אלגוריתם פשוט: הסיכוי שנמלה תעזוב את תפקידה הנוכחי ותצא לחפש מזון תלוי באופן חיובי במספר הנמלים החוזרות מחיפוש מוצלח עם מזון ומשדרות אותות מתאימים. כך, כאשר יש מזון רב מחוץ לקן מספר מחפשות המזון יגדל, מבלי ששום מנכ"ל יזהה הזדמנות ויכריז על אסטרטגיה חדשה למושבת הנמלים הכוללת מתן דגש רב יותר על איסוף מזון, ומבלי ששום שר חינוך יכריז על הגדלת התקציבים למערכת ההכשרה של מחפשי המזון. באותו אופן מתקבלות כל ההחלטות בקן – יציאה למלחמות, התפשטות גיאוגרפית ועוד. וזה עובד מצוין. הנמלים הן מבעלי החיים המשגשגים ביותר על פני כדור הארץ, ותהליך ברירה טבעית של למעלה ממאה מיליוני שנים הוביל אותן לפתח את המערכת המורכבת הזו. ישנן דוגמאות רבות נוספות בטבע למערכות מבוזרות, לסדר ספונטני הנבנה מלמטה למעלה. מערכות כאלו נוטות להסתגל מהר לשינויים, להיות חסינות בפני משברים, והן לא דורשות מחשבי על מורכבים שיחשבו מראש אסטרטגיות אופטימאליות.

בני אדם שונים מנמלים במובנים רבים, אך גם בחברה האנושית קיימת חלוקת תפקידים. גברים ונשים בוחרים להיות חיילים, רופאות, טבחים, מהנדסות מכונות, רואי חשבון או עורכות דין, וכן בוחרים כמה לצרוך וכמה לחסוך ומה לצרוך. בדומה לנמלים, הבחירה שלנו נובעת מנטיות מולדות, וכן מביקוש והיצע בשוק העבודה ובשווקי המוצרים. בעולמם של בני האדם המחירים והמשכורות מחליפים את הפרומונים: כאשר גובר הביקוש למקצוע מסוים השכר לבעלי המקצוע עולה, ועל כן רבים אחרים בוחרים להיכנס לתחום. כאשר פוחת הביקוש למוצר מסויים מחירו ירד, והייצרנים יעברו לייצר מוצרים אחרים. אך בעולם של בני האדם קיים גורם נוסף שלא קיים בעולמן של הנמלים – ממשלה.

בני אדם זקוקים לממשלות, מכיוון שממשלות מסוגלות לייצר "מוצרים ציבוריים" שכל אחד מהפרטים היה מעדיף להימנע מלתרום לייצורם לו היה יכול. אצל הנמלים הבעיה הזו לא קיימת מכיוון שהן כולן מקורבות גנטית, ועל כן משתלם להן, במובן האבולוציוני של המילה, לתרום לקן ואף למות למענו. באותו אופן בני אדם תורמים באופן אלטרואיסטי לילדיהם, לרוב מבלי שמישהו יכריח אותם לעשות זאת. אך כדי ליצור שיתוף פעולה בין בני אדם מעבר לגבול החמולה המשפחתית, נדרשנו להמציא ממשלות אשר יאכפו על כולם לממן מוצרים ציבוריים כגון משטרה או מערכת תעלות השקיה מרכזית. ציוויליזציות שהמציאו ממשלות יעילות יותר עד מהרה כבשו והחליפו ציוויליזציות שלא. לצערנו, ממשלות מגיעות עם תג מחיר: הפגיעה באופן שבו הסדר הכלכלי נוצר מלמטה-למעלה. ממשלות משפיעות בדרכים שונות על בחירת המקצועות בשוק העבודה, כך שחלוקת העבודה כבר לא נקבעת רק לפי האותות הפשוטים של ההיצע והביקוש. למשל, ממשלות מחליטות להפנות יותר אנשים לבניית פירמידות, או לשירות צבאי לצורך כיבושים אשר יעשירו את אוצר המלך. חלק מהדברים האלו הם מוצר ציבורי לגיטימי ונדרש התורם לכלל האוכלוסייה, ואילו אחרים מהווים בפועל העברת משאבים בזבזנית מכלל התושבים לאליטה מצומצמת. אך ישנו גם סוג שלישי של התערבויות, נפוצות יותר בדמוקרטיות מודרניות, שמקורן בכוונות טובות של השלטון המשולבות עם חוסר יכולת ללמוד את הלקח שהנמלים היו יכולות ללמד אותנו – חוסר יכולת להפנים את כוחן של מערכת מבוזרות.

בני אדם מתקשים להבין ולקבל סדר המתעצב מעצמו. זו הסיבה שבגללה רבים דוחים את האבולוציה העיוורת והסמי-אקראית בתור הסבר למגוון החיים עלי אדמות, ומעדיפים להאמין בסוג של תכנון תבוני. אותו החשש גורם גם לסלידה מהיד הנעלמה של השוק החופשי, ולהעדפה של פוליטיקאים והוגים אשר טוענים שביכולתם לכוון את הכלכלה בדרך כזו או אחרת ליעילות מקסימלית, עושר ואושר. כך אנחנו מקבלים שרים ומנהיגים המכריזים השכם וערב על היתרונות היחסיים של מדינתם, על כך שהמדינה זקוקה או לא זקוקה לתעשייה כזו או אחרת, ועל תכניות אסטרטגיות אשר יאפשרו לנצל את היתרונות היחסיים ולהזיז את המדינה למקום טוב יותר. בישראל בתקופות שונות מנהיגי המדינה ניסו לקדם את החקלאות, את התיירות, את תעשיית הטקסטיל, את התעשיות הביטחוניות, ולאחרונה את תעשיית ההיי-טק. רבות מהיוזמות נכשלו, מיעוטן הצליחו. כיום בנק ישראל מתערב בשער המטבע על מנת להחזיק בחיים את הייצוא הישראלי, למרות שלא ברור אם לכל היצואנים באמת יש זכות קיום, ולמרות שההתערבות הזו יוצרת שלל עיוותים אחרים.

האמת היא שאף אדם לא יודע מהם היתרונות היחסיים של ישראל בכל רגע נתון, אפילו לא בנק ישראל. על מנת לדעת זאת נדרש לשקלל אינספור נתונים על שווקי הייצור המתחרים ושווקי היעד בכל רחבי העולם. עצם קיומו של מגזר היי-טק משגשג רק מעיד על כך שלפני עשור או שניים לישראל היה יתרון יחסי בתחום, שאולי נבע מסבסוד מסיבי של הכשרת העובדים בתעשייה דרך יחידות צבאיות כגון 8200. אף פוליטיקאי או פקיד בכיר לא יזם את הקמת מגזר ההיי-טק הישראלי, לכל היותר הם תרמו דרך גופים כגון המדען הראשי לתהליכים שהחלו לפני כן, מלמטה-למעלה. האם היום עדיין יש לנו יתרון יחסי בתחום? האם בעוד עשרים שנה יהיה לנו? ואולי זהו יתרון יחסי שרלוונטי רק לאחוז מזערי מהאוכלוסייה? איש אינו יודע. ובכל זאת, למרות כישלונות העבר, לא עובר חודש מבלי שגוף מחקר כזה או אחר מפרסם "אסטרטגיה כלכלית" למדינת ישראל, וכל שר אוצר חדש מתהדר באסטרטגיה כזו משלו.

ישנה דרך אחרת: דרכן של הנמלים. השוק יודע מהם היתרונות היחסיים של כל עובד במדינת ישראל בכל רגע, מכיוון שהמחירים המוצגים בו הם שקלול של ביקוש והיצע לשלל מוצרים בשלל מדינות. הממשלה יכולה לתרום רבות ליכולתו של השוק לחשוף את היתרונות היחסיים של המדינה, על ידי ביטול תקנות וחוקים המעוותים את מנגנון המחירים, על ידי שיפור הגמישות. למשל, לא מזמן יצא לי לדבר עם פקידי אוצר ששוקלים תכנית לעידוד לימוד מקצועות ההיי-טק; ניסיתי להסביר להם שזו טעות לנסות לחזות מראש מה יהיו תחומי הביקוש בעתיד, והמיקוד צריך להיות בבניית מערכת שתוכל להגיב במהירות לאיתותים המגיעים מהשטח, לפתוח ולסגור חוגי לימוד בהתאם לביקוש. בתנאי מיסוי אחידים ושוויוניים, ללא הגנות, סובסידיות, פטורים ממס והנחות, עובדים ומשקיעים יכולים לעקוב אחרי האותות, לגלות את היתרונות היחסיים של המשק ולקבל החלטות אופטימליות יותר בנוגע לעתידם, כפי שהנמלים עוקבות אחרי הפרומונים שמייצרות חברותיהן. גם את רשתות הביטחון הסוציאליות ניתן לבנות כך שהשפעתן על האותות תהיה שולית יותר. אך לבני אדם קשה מאוד לאמץ את העניין.

רבים מעמיתי הכלכלנים חושבים שזהו וויכוח על כשלי שוק או על כל מני אפקטים של טווח קצר שמשפיעים לטווח ארוך. למשל, אולי ישנם כשלים בשווקי האשראי שבגללם עניים לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש השכלה גבוהה, ולכן המדינה צריכה לעודד אותם אקטיבית לעשות זאת על ידי סובסידיות, ולא להסתפק באיתותים של השוק החופשי שינחו אותם בנידון. או, הדוגמה של בנק ישראל – אולי הריביות הנמוכות בעולם שבגללן השקל חזק הן זמניות, ולולא ההתערבות של הבנק יצואנים ישראלים יקרסו, למרות שבטווח הארוך, לאחר שהריביות יעלו והשקל ייחלש, יש הצדקה כלכלית לקיומם. אולי, אבל אני לא חושב שזו הבעיה. גם אם ישנם פה ושם כשלי שוק המחייבים התערבות ממשלתית, אני מאמין שהם זניחים ביחס לנטייה הפסיכולוגית האנושית, הנפוצה גם בקרב כלכלנים, שלא לסמוך על האיתותים של השוק החופשי ולא לאפשר להם להנחות את ההמונים בפעולותיהם. זה פשוט טבעי לנו לחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב "מה המדינה צריכה".

המשל המפורסם קורא לעצלנים לבחון את הנמלים וללמוד מהן חריצות, אך הוא איננו מדוייק. למעשה, אנחנו צריכים לשלוח אל הנמלים דווקא כמה מהאנשים החרוצים ביותר, המזדרזים לנסח אסטרטגיות ולנסות לנהל מלמעלה את מערכת האיתותים, על מנת שילמדו מהנמלים על צניעות, על כוחן של מערכות מבוזרות ועל האפשרות לקיומה של כלכלה משגשגת ובריאה ללא צורך בהכוונה אסטרטגית מלמעלה.

מירב מיכאלי יוזמת – חוק לשמירת ההגמוניה של המוניות בעידן התחבורה השיתופית

בשבוע שעבר התבשרנו על ניצחון סמלי כנגד תרבות הקרטלים בישראל, כאשר רשות שדות התעופה הודיע על ביטול המכרז להפעלת המוניות בנמל התעופה בן גוריון. אמנם היו שהביעו חשש כי מחירי הנסיעות דווקא יעלו לאור כשלון ההסכם עם מוניות הדר, שקבע הנחה של 31% לנוסעים, אך ברור לכל שברגע שייכנסו עוד שחקנים לשוק המוניות בנתב"ג, התחרות כבר תעשה את שלה ותדאג להורדת מחירים.

הניצחון הקטן עדיין לא מבשר על מגמה – ההפך הוא הנכון. למרבה הצער, עדיין שוררת תרבות במערכת הפוליטית בישראל, התומכת בהתלהבות בהגנה על מונופול נהגי המוניות, על חשבון התחבורה שיתופית. למרות שאפליקציות כמו Uber ו-Lyft הצליחו לשנות מקצה אל קצה את תרבות הנסיעה והנהיגה בערים גדולות רבות בעולם, ממשלת ישראל עדיין לא הפנימה שהמונית המסורתית חייבת להיעלם מהכבישים שלנו בדיוק כמו שמקצוע מפעילי המעליות נמחק קליל ממגדלי הקומות שלנו.

הדוגמא האחרונה לעקשנות התמוהה הזאת הגיעה בשבועות האחרונים, כאשר חברת הכנסת מירב מיכאלי (בשיתוף עם מירב בן ארי), הגישה הצעת חוק "לעידוד נסיעה שיתופית". הצעת החוק, בשמה המלא "הצעת חוק לעידוד נסיעה שיתופית (תיקוני חקיקה), התשע"ז-2017", מבקשת "לאפשר ולעודד נסיעה שיתופית ברכב פרטי שלא למטרת רווח, בו משתתפים הנהג והנוסעים בעלות הנסיעה". הנחת היסוד הסמויה של הצעת החוק היא שדבר שהיה צריך להיות מובן מאליו – נסיעה שיתופית (carpool) בה הנוסעים משתתפים עם הנהג בעלות הנסיעה – עלולה להיחשב כהפעלת מונית ללא רישיון ועלול להיות, נכון להיום, עבירה על החוק.

לכאורה זו סיבה למסיבה. זכינו להצעת חוק, ועוד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שמנסה לאפשר להפעיל בישראל שירותי תחבורה שיתופית. אך למרבה הצער מדובר באחיזת עיניים. כפי שדווח בערוץ 7, ח״כ מיכאלי אמרה "כשכל אחד וכל אחת מאיתנו משלמת כל יום דלק, ביטוח ובלאי כדי להגיע לעבודה באוטו שלה, לא פלא שאנחנו מבזבזים שעות בפקקים במקום לעבוד או לבלות עם הילדות והילדים. הפקקים גורמים לזיהום נוראי, לירידה בפריון ולאבדן הכנסה למשק. נסיעה שיתופית היא אחת הדרכים המקובלות בעולם לאפשר לציבור לנסוע ביחד לעבודה ולהתחלק בהוצאות, וכך להפחית את עלויות הנסיעה ולהקטין את העומסים בכבישים, בלי לפגוע בפרנסת נהגי המוניות (הדגש אינו במקור)".

וכך הטיעון נוסח בדברי ההסבר של הצעת החוק:

"נסיעה שיתופית היא אחת האפשרויות המקובלות כיום בעולם, באמצעותה נהגים ונוסעים מסייעים האחד לשני להפחית את עלויות הנסיעה ובעיקר את הוצאות הנסיעה היומיומיות מהבית לעבודה ובחזרה. לצד הערך החברתי-צרכני של הנסיעה השיתופית, יש תרומה רבה להקטנת העומס בכבישים, הפחתת ההוצאה הפרטית והלאומית על דלק, וצמצום זיהום אוויר.

בהצעת חוק זו הובא בחשבון גם הצורך בשמירה על תחרות הוגנת מול ענף המוניות ומוניות השירות. על כן, מוצע שלא לאפשר את הנסיעה השיתופית בנסיעות המתבצעות בתוך העיר וכן בנסיעות מנמל התעופה בן-גוריון או אליו. (שוב, הדגש אינו במקור)

התיקון המוצע נועד להפוך את הנסיעה השיתופית לחוקית, תוך הגבלתה למטרות התיקון בדבר הגבלת התמורה בגין הנסיעה לעלותה."

במילים אחרות, תרבות התחבורה השיתופית הולכת ומשתלטת על העולם ומוניות הופכות לנחלת ההיסטוריה. על מנת לשמור על ההגמוניה של הקרטל הזה, ח"כ מיכאלי מציעה הצעת חוק שתציג אותה כתומכת בצרכנים ואיכות הסביבה, אבל למעשה כל כולה תשיג מטרה אחת – שימור מונופול המוניות לפני שהסבלנות של הציבור תיגמר סופית. הצעת החוק, במידה ותאושר ע"י הממשלה כמות שהיא, תגרום להרגשה ש"המדינה עושה משהו" למען התחבורה השיתופית, ותסייע להרדים את המאבק הציבורי לטובת הדבר האמיתי – הכנסה מלאה של אובר לשוק התחבורה.

גם ללא אישור הצעת החוק, הציבור יכול להתארגן בין חברים לנסיעות שיתופיות בנסיעות בינעירוניות. למעשה, ישנה כבר אפשרות כזאת באפליקציות moovit ו-Waze, והציבור יכול להשתמש בהן ללא הגבלה משמעותית. הבעיה העיקרית היא דווקא באותם מקרים שהצעת החוק מחריגה – נסיעות פנים-עירוניות ונסיעות לנתב"ג וממנו. דווקא הנוסע שמגיע לנתב"ג עם מזוודות לא יכול להטריח את עצמו לחכות שעה לרכבת ואז לסחוב את הכבודה. דווקא הנסיעות הקצרות בתוך העיר מצריכות תחבורה שיתופית, כי לנוסע הממוצע אין סבלנות לחכות 30 דקות לאוטובוס ואז לשבת בפקקים כדי לנסוע נסיעה קצרה מרוטשילד לרמת החייל (או מנחלאות לבנייני האומה). רבות מהנסיעות הבינעירוניות מתבצעות בשעות העומס מהבית למשרד או הפוך, וקבוצות של שכנים יכולים להתארגן למצוא פתרונות. דווקא הנסיעות לנתב"ג והנסיעות הפנים-עירוניות הן מסוג הנסיעות שמתבצעות בשעות פחות שגרתיות, ומצריכות פתרונות שיתופיים כמו אובר ודומיו.

לא ניתן לח"כ מיכאלי לעבוד עלינו. בזמן שהיא מנסה לזרוק לנו פירורים, אנחנו נמשיך לדרוש את הדבר האמיתי. מגיע לציבור הישראלי שוק חופשי בתחום התחבורה.

השבוע בכלכלה 7.6.2017

  1. דו"ח חדש של מרכז טאוב, מגלה, שוב את כל מה שהדו"חות האחרים מדווחים עליו כל הזמן. זה לא רע, אבל רק קצת מעייף (בעיקר למי שטורח לקרוא את כל הדו"חות). בדו"ח ישנו מיקוד מיוחד על בריאות ומערכת ההשכלה.
  2. דו"ח טאוב עוסק גם בנושא החברה החרדית, סוגיה מרכזית בדיונים אודות התחזית הדמוגרפית-כלכלית של מדינת ישראל. באותו הקשר, כדאי לקרוא את ארלוזורוב על דו"ח הלמ"ס שמדווח כי בעוד 40 שנה, 32% מהאוכלוסיה תהיה חרדית; מומלץ גם כן מאמרו של הכלכלן איציק פנחס באתר פורום קהלת, העורך סימולציה של רמות התעסוקה והשכר העתידיות.
  3. כמו תמיד, אני ממליץ על קריאת דו"חות אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר. כדאי לקרוא על מוביליות השכר במדינת ישראל, אשר עולה על מדינות מפותחות אחרות; וכן על הגידול בצריכה הפרטית – הכלכלן רואה את הגידול בצריכה באופן חיובי, אך מודאג מהלוואות משקי הבית.
  4. באותו הקשר, נתוני הצמיחה הראשוניים לרבעון הראשון של 2017 עוררו דאגה. הנתונים מראים על צמיחה בגובה 1.4%, ביחס ל4.7% ברבעון הקודם. הכלכלן הראשי הסביר את הנתונים באופן דיפלומטי משהו, וייחס אותה בעיקר להתקררות בשוק הרכב. בכל מקרה, הנתונים עוררו מיני סערה בעיתונות הכלכלית. קראו את דובי בן גדליהו בגלובס ואת שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים. זוהי קריאת השכמה נוספת לצעדים הנדרשים מצד הממשלה בכלכלה הישראלית – פחות רגולציה ופחות בירוקרטיה, יותר השקעות אחראיות.
  5. על רקע נתוני הצמיחה, עיתון מעריב כינס פאנל כלכלנים מגוון לדיון בכלכלה הישראלית. שוב – אין חדש למי שמכיר את הסוגיות, אך הדיון העלה נתונים מעניינים וחידד נושאים רבים. כדאי.
  6. עוד נושא מעייף (אבל שוב, חשוב) הוא שוק הדיור. אין הרבה חדש בתחום: רגיעה זמנית בעליות המחירים, ירידה לצורך עליה, או ירידה של ממש? אם שואלים את משרד האוצר, כמה עיתונאים או "המחאה הגדולה" בפייסבוק – בוודאי שהמגמה התהפכה; התשובות מהמומחים האחרים מורכבות ומאופקות יותר, ולפעמים הפוכות לחלוטין מעמדת משרד האוצר. בהקשר הזה בלטו הראיונות של שר האוצר כחלון בגלובס, וכן הראיון של השמאי הראשי לשעבר טל אדלרוטי (גם בגלובס). מי שמחפש ביקורת עקבית, יכול למצוא אותה אצל פרופ' עומר מואב.
  7. באותו הקשר, שלום שטרית, אחד מקבלני מחיר למשתכן אמר לגלובס (במלל חופשי): "33% מהזכאים לא יקבלו דירה, 33% יקבלו דירה גרועה, ורק 33% יהנו מדירה טובה". כתבה דומה על מחיר למשתכן, עם נתונים מדאיגים במיוחד התפרסמה בכלכליסט.
  8. ובינתיים, אפשר לראות את הבעיות הרגילות הקשורות להקמת פרויקטים בישראל: פרויקט הכניסה לירושלים מתעכב בגלל קק"ל; פרויקט גלילות כמעט נדחה; הרצליה מבקשת לבטל תכנית מתאר; וברשות הכיבוי בכלל לא מאשרים היתרי בניה או טפסי 4. וזוהי רק טיפה בים הבעיות.
  9. קשור לנושא הדיור, אבל בעקיפין: יו"ר רשות ני"ע שמואל האוזר, ומנכ"ל משרד הראש הממשלה אלי גרונר, התייחסו שניהם לקשר בין בחירת המשקיעים בנדל"ן על פני השקעה בבורסה הישראלית. האוזר העלה מספר הצעות להטבות מס, אשר לדבריו יסיטו משקיעים מהנדל"ן לשוק ההון; גרונר הזכיר גם הוא את סוגיית המיסוי (25% בשוק ההון לעומת 10% בנדל"ן), הרגולציה על שוק ההון, את המוניטין הבעייתי של הבורסה, וכן את פרמיית הסיכון של הבורסה. דיון מעניין.
  10. שר הכלכלה אלי כהן העניק ראיון מעודד ופרו-עסקי לגלובס. האמירה הבולטת ביותר: "אנחנו הולכים לתת ודאות… המגמה בענייני המס תהיה רק אחת – הורדת מסים".
  11. ד"ר מיכאל שראל, הכלכלן הראשי בפורום קהלת, השתתף בפאנל בערוץ הכנסת ערב הבחירות הקטסטרופליות להסתדרות, בסופן נבחר ניסנקורן בשנית. בפאנל השתתף גם דובר ההסתדרות, מה שהפך את הדיון למעניין במיוחד.
  12. הביטקוין, המטבע העצמאי שמשגע את העולם, בשיאים של כל הזמנים. אין לי הרבה מה להוסיף על הנושא, אבל אני ממליץ למי שמתעניין, לבקר בקבוצת הפייסבוק המצויינת של הקהילה הישראלית. באותו הקשר, אחת הסוגיות המרכזיות היא יחס הממסד לביטקוין: כיצד ממסים רווחים? כיצד הבנקים מתייחסים למטבע? זוהי סוגיה כלל עולמית, שרלוונטית מאוד גם לישראל, שהיא מעצמה בתחום הפינטק.
  13. אלי ציפורי המצויין (בגלובס), מבהיר (שוב) כי "שערוריית מתווה הגז" היא לא כצעקת דה מרקר וקרן נויבך, למרות דו"ח המבקר. קריאה מומלצת.
  14. ראיון עם פרופ' עדי פוזנר, ראש בית הספר לכלכלה באונ' תל אביב התפרסם בבטאון ההסתדרות, "דבר ראשון". ציטוט המפתח: "להגדיל את החוב לטובת השקעות זה דבר נכון מאוד. אבל כאן נכנס עניין בעייתי. אם הייתי יכול באמת לסמוך על הממשלה שהיא באמת תגדיל את החוב מ 60% ל70% ואת הכסף היא תשקיע בתשתיות, אז אני כן בעד הדבר הזה. איך תבדוק למשל שהממשלה מגדילה את החוב ואכן בונה כבישים? היא יכולה הגדיל את החוב ולהפנות את הכסף להוצאה. זו גם הנטייה שלה. הפוליטיקאי רוצה לתת לנו היום. הוא לא נהנה מביצוע השקעות שיחזירו את עצמן במהלך של עשרים או שלושים שנה".
  15. קצבאות הנכים – אם לא ביקרתם במאדים עם אלון מאסק, כנראה שמתם לב לדיון בלתי פוסק בהגדלת קצבאות הנכים. כולם מסכימים שצריך להגדיל את הקצבאות, השאלה היא כמה ואיך. פרופ' זליכה הציע מתווה נדיב, שזכה לביקורת קטלנית מצד הצוות של משרד הממשלה ("פגמים מהותיים"). ארלוזורוב פרסמה סקירה נרחבת ומאוזנת על הנושא, מומלץ.
  16. סוגיה נוספת המצטרפת לשלל הסוגיות ה"חמות" היא השקל החזק והמתחזק, שכבר הגיע לרמה של 3.5 שקל לדולר. התעשיינים והיצואנים סובלים, היבואנים והצרכנים חוגגים ויוצאים לחופשות. מעניין לראות כיצד בנק ישראל יתמודד עם הנושא.
  17. איביי ישראל, בכנס כלכליסט – "יש פה פי 8 יותר קונים מסין, פי 6 יותר קונים מיפן ופי 2 יותר קונים מברזיל. לכל אחד מ-9 ישראלים יש חשבון באיביי. בארה"ב אגב לכל אחד מ-5,000 איש יש חשבון". אבל המכס על מוצרים מעל 75$ מעכב את כל התהליך ומעלה את יוקר המחיה.
  18. כתבת סיכום של גד פרץ בגלובס על התחרות המתגברות בשוק הטלוויזיה. הכותרת – "2017 היא שנת המפץ הגדול בשוק הטלוויזיה בישראל".
  19. כתבה מעט מוזרה בכלכליסט על מה שהם מכנים "עבודות בחינם". בפועל, לא ברור מה הבעיה בעסקה שבה שני הצדדים מרוויחים – אדם חסר נסיון עובד בעסק שמוכן לתת לו צ'אנס בלי שכר; או פרילנסר שמתוך טוב ליבו, או הצורך בפרסום, מעניק שירותים ללא כסף.
  20. סערת הסדר החוב של פישמן מתחברת יפה לסדרה של גיא רולניק על בנק הפועלים. הררי מילים נכתבו על הסיפור, והוא עוד רחוק מלהסתיים. מצד אחד, הציבור כועס שאדם עשיר שנכשל כלכלית מגיע להסדר חוב מול הבנקים, כאשר הסדר שכזה הוא דמיוני עבור אדם מהשורה; מצד שני, ברור שזה יותר מורכב מזה, הרי הבנקים הלוו לו כסף כי הם האמינו שהם יצליחו לקבל את הכסף חזרה, וכשזה לא קורה, הם מנסים להפיק את המירב מהמצב. מצד שלישי, יש הרבה מה לדבר על מערכת הבנקים בישראל, הפיקוח על הבנקים, הריכוזיות, ומה שביניהם. בקיצור, כאב ראש אחד גדול.
  21. לסיום, אייטם מעניין במיוחד מכנס לשכת רו"ח באילת. ערן יעקב, הממונה על השכר באוצר, מסכים שהשכר במגזר הציבורי מספיק וגבוה משמעותית מזה שבמגזר הפרטי (17 אלף שקל בממוצע בציבורי, לעומת 9600 שקל בפרטי). למרות זאת, יעקב לא מתבלבל: השכר הגבוה לא אומר שעליות השכר ייפסקו. הועדים פשוט חזקים מדי. יעקב טען כי " לגופים האלה יש כוח ללחוץ על שאלטרים. יש להם המון כוח במשחק הממשלתי. במקומות קריטיים צריך לשנות את הדבר הזה. הדבר הזה פוגע בכולנו. זו פגיעה של מיליארדים במשק. פגיעה משקית". ועוד ציטוט מאלף: " אני עוד זוכר שהייתי ברשות המסים, ורצינו להכניס טכנולוגיה חדשה, אמרו לנו ארגוני העובדים שצריך לשלם לעובדים על זה. אמרנו להם 'אבל אנחנו לא מפטרים עובדים ולא משנים את העבודה שלהם רק מקלים עליהם', והם אמרו לנו 'לא תכניסו עד שתשלמו'. אני רוצה לשנות את הגישה הזאת, והעובדים מתחילים להבין את זה". אשרי המאמין.

חקיקה ייעודית: כיצד אזרחי ישראל מימנו מכיסם את עסקת מובילאיי

הקדמה קצרה: חברת מובילאיי ממשיכה לספק כותרות משמחות בסצנת ההייטק הישראלית, ובמיוחד הירושלמית. השבוע פורסם שהחברה תבנה קמפוס חדש ומפואר בהר חוצבים שבירושלים, על מנת שתוכל לקלוט עוד אלפי עובדים במעגל התעסוקה בבירה. עוד לפני כן, ביום העצמאות האחרון, יו"ר החברה פרופ' אמנון שעשוע הדליק משואה לתפארת מדינת ישראל בטקס הממלכתי. אין ספק שפרופ' שעשוע, ששם את ירושלים על מפת ההייטק העולמית, היה בחירה מצוינת לכבוד שבהדלקת המשואה, בטקס שעומד בסימן יובל לשחרורה ואיחודה של ירושלים. כאזרח ישראלי גאה, וירושלמי בנשמה, שמחתי שפורצי דרך כשכמותו הם אלו המייצגים את ישראל וירושלים, והביקורת הנקודתית שאני מעביר להלן איננה גורעת כלל מהכבוד שאני רוכש לחברת מובילאיי וקברניטיה.

כתומך עקבי של השוק החופשי, אני מודה שבמבט ראשון לא ראיתי בעין יפה את הניסיון של ממשלת ישראל לנכס לעצמה את עסקת הענק שנחתמה השנה בין מובילאיי לבין ענקית הטכנולוגיה אינטל. שר התחבורה ברך, התקשורת חגגה על כספי המסים שהמדינה עתידה להרוויח, ואפילו ראש הממשלה נתניהו השתתף במסיבת עיתונאים לצד ראשי שתי החברות על מנת לציין את העסקה ההיסטורית. ואני, כאמור, במבט ראשון חשבתי שהמגזר הציבורי רוצה לגזור קופון על חשבון חברות פרטיות שעשו את כל העבודה. לתומי, סברתי כי המערכת הפוליטית לא עשתה חצי דבר כדי לקדם את העסקה, ושכעת לפתע הפוליטיקאים מנסים לתפוס טרמפ על הצלחת היזמים. אז חשבתי. בדיקה  מעמיקה יותר מגלה שהמדינה התגייסה בלהט כדי לתמוך בחברה, ולכן, במחשבה שניה, אני שמח לבשר לכם שכל שקל שהמדינה תקבל מהעסקה מגיע לה ביושר.

לא הפכתי לתומך גדול של מס החברות, אבל כיום יש לי הרבה פחות סימפטיה לחברות שהמוצר שלהם נרכש בכפיה בעקבות חקיקה רגולטורית. החל מנובמבר 2016, מובילאיי הפכה לחברה שכזו. הניסיון הראשון בוצע כבר בשנת 2010, כאשר ח"כ מאיר שטרית הגיש הצעת חוק לחייב התקנה של מערכות בטיחות למניעת תאונות. שטרית, כפי שדווח בזמנו בכלכליסט, לא הסתיר את כוונתו לתמוך במובילאיי. לדבריו, "מובילאיי הוא המוצר הטוב ביותר בעולם בתחומו, וזו המצאה ישראלית. שיהיו בריאים ושירוויחו הרבה כסף. אפילו אם המתקן עולה 1,000 דולר, תאונות הדרכים עולות לנו כ־12 מיליארד שקל בשנה. כל נפש שתינצל היא חיסכון בחיי אדם ובכסף רב. עיני לא צרה, ומצדי שמובילאיי ירוויחו מזה". כלומר, מבחינתו מוצדק שהמדינה תחייב אזרחים לרכוש את המוצר כי זו המצאה ישראלית. נכון, הוא גם מציין כי "תאונות הדרכים עולות לנו כ־12 מיליארד שקל בשנה", אך לא עולה בדעתו להשאיר את העבודה לחברות הביטוח, שבהחלט היו עשויות לתת הנחות למבוטחים שמתקינים את המערכת ככל שהיא הוכיחה את היעילות שלה. שטרית החליט לחייב אותנו להתקין אותה בכוח.

הצעת החוק של שטרית נפלה בשעתה, בין היתר בגלל התנגדותו של שר התחבורה ישראל כץ. יצוין שבאותה שעה אפילו חברת מובילאיי עצמה התנגדה להתערבות ממשלתית בעד המוצר שלה. ברם, גרסה חדשה של החוק הופיעה כמה שנים לאחר מכן, כאשר משרד התחבורה פרסם שמשאיות, אוטובוסים ואמבולנסים מעל 3.5 טון, משנת ייצור 2012 ואילך, יחויבו בהתקנת "מערכת סטייה מנתיב ומערכת שמירת מרחק מלפנים". התקנה, שנכנסה לתוקף בנובמבר 2016, לא מזכירה ישירות את חברת מובילאיי, אלא מפנה לתקן אירופאי ש"במקרה" רק מובילאיי עומדת בדרישות שלו. מלבד התקנה שכרגע נמצאת בתוקף, השר כץ כבר הכריז שמ־2018 כל רכב יחויב להתקין מערכות בטיחות. איכשהו קשה להתעלם מן העובדה שכבר ב-2015 ניבא אמנון שעשוע שעד שנת 2018 כל רכב במערב יהיה מצויד במערכת למניעת תאונות.

אגב, זוהי לא הפעם הראשונה שהמדינה מחוקקת חוק בתחום הבטיחות בדרכים שמיטיבה עם יצרן ספציפי. ב-2006 חברת 3M שכרה את שירותי חברת הלובינג גלעד יחסי ממשל כדי לקדם את "חוק האפודים", שחייבה לשים אפוד זוהר בכל רכב.

לסיכום – כשראיתי כיצד התקשורת חוגגת על כספי המסים שהמדינה הולכת לגרוף מעסקת הענק, בתחילה חשבתי שזוהי איננה תגובה ראויה. כאב לי כשראיתי איך מתוך 15 מיליארד שמובילאיי הולכת לקבל, היא עלולה לשלם למעלה מחצי הסכום למסים. איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שחברה פרטית תחויב להזרים לקופת המדינה מיליארדים רק בגלל שהיא בנתה מוצר מוצלח? ובכן – שיניתי את דעתי. אני עדיין מסיר את הכובע בפני חברת מובילאיי שבאמת פורצת את הדרך בתחום הטכנולוגיה לבטיחות בדרכים, ובוודאי שמוצריה כבר הספיקו להציל אלפי נפשות ויותר בשנים האחרונות. עם זאת, כבר לא מפריע לי שהיא משלמת כל כך הרבה מסים.