HACKED By Mister Spy


Mister Spy

HACKED by Mister Spy<br />

Hacked By Mister Spy Bot V3

HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy HACKED Mister Spy
thank you gassrini for the tool

מה אפשר ללמוד מפאבים אירים על רגולציה פיננסית?

"כל הבנקים נסגרים!" זוהי הכותרת שהופיעה בעיתון האירי ה"איריש אינדיפנדנט", בבוקר הרביעי במאי 1970. בגוף הידיעה נכתב:

"כתוצאה מצעדיו של איגוד הבנקאים של אירלנד… הבנקים נדרשים להודיע על סגירת כל הסניפים שלהם ברפובליקה של אירלנד… זאת עד להודעה חדשה".

בעקבות ההכרזה, הבנקים באירלנד לא פתחו את שעריהם במשך ששה וחצי חודשים. הבנק הראשון נפתח מחדש רק כעבור למעלה מ-190 יום. האזרחים קיבלו שוב גישה לחשבונות הבנק רק ב-18 בנובמבר של אותה שנה.

התוצאה הייתה ההפך הגמור מ-"בהלת בנקים" (bank run). במקום שאנשים ירוצו לבנקים כדי למשוך כסף, הם פשוט הפסיקו להשתמש בבנקים ועברו לשיטות תשלום אלטרנטיביות.

מה היו ההשלכות על הכלכלה האירית? היא המשיכה לצמוח, בשיעור דומה לזה שלפני המשבר ובחודשים מסויימים אפילו מהר יותר. זה לא מקרי, שכן אותה התופעה התרחשה ב-1966 ו-1976 כאשר הבנקים באירלנד שבתו, לאורך פרקי זמן יותר קצרים (ראה גרף). כיצד ייתכן שכלכלה מודרנית המשיכה לצמוח ללא בנקים?  איך זה שהכלכלה הצליחה לשמור על רצף בייצור של סחורות ושירותים? איך אזרחים עדיין יכלו לרכוש ולהשקיע בזמן שכל הבנקים היו סגורים? התשובה מפתיעה בפשטותה: פאבים, או ליתר דיוק, פאבים איריים.

בכל עיר, כפר ושכונה באירלנד יש פאב מקומי. כל מי שביקר באירלנד ראה איך בפאבים הפזורים ברחבי המדינה ילדים מכינים שיעורי הבית, גברים שותים פיינט של אחרי יום העבודה ובימי ראשון אחרי הכנסייה משפחות נפגשות לארוחה. הפאב הוא מוסד חברתי מרכזי ובעלי הפאבים הם כמו צ'יפים מקומיים. לרבים מהם יש ידע אינטימי של קהל הלקוחות שלהם. הם יודעים את כל הרכילות: את האופי של הלקוח ואת מצבו המשפחתי, היחסים שלו עם האישה והמאהבת, הקשיים שלו בפרנסה, הבעיות רפואיות, החובות בשוק האפור והתכנונים לעתיד.

בזמן שביתת הבנקים, בעלי הפאבים, באמצעות המידע האינטימי אותו צברו, גיבשו עמדה על דירוג האשראי של כל לקוח. כתוצאה מכך, בעלי הפאבים הסכימו לקבל תשלומים דחויים מלקוחותיהם באמצעות צ'קים או ניירות חתומים בלתי רשמיים.

כעבור זמן קצר, התשלומים הדחויים נסחרו בין בעלי הפאבים והלקוחות, פעולה שהפכה את בעלי הפאב למתווכים פיננסיים, או במילים אחרות, לבנקים פרטיים. ללא גישה למזומן "חדש" מהבנקים, נעשה שימוש במזומן שכבר היה בכלכלה והצ'קים הבלתי-ממומשים שימשו כמטבע חליפין.

בעלי הפאבים לא היו תחת רגולציות או הגבלות למרות היותם מתווכים פיננסיים. המערכת שנוצרה התהוותה באופן אורגני, בצורה מפוזרת ומבוזרת. אלפי בעלי פאבים קטנים קיבלו החלטה עצמאית בנוגע לדירוג האשראי של לקוחותיהם וסיפקו להם אשראי בהתאם. להפתעתם של רבים מהכלכלנים, הסידור הזה אפשר לאנשים להמשיך ולשלם על מוצרים ושרותים והכלכלה האירית המשיכה לצמוח.

***

בכל פעם שישנו דיון על רפורמה במערכת הבנקאות, נשמעים אותם טיעונים. שמגזר הבנקאות "שונה" מהאחרים. שרפורמה שכזו מהווה "סיכון מערכתי" שכן היא תאיים על היציבות ה"פיננסית" ועלולה להביא "לקריסה".

הטיעונים הללו דומים אחד לשני מפני שהם מתייחסים לסיכון אשר כל חברה מודרנית חוששת ממנו – משבר במערכת הבנקאות, תסריט שנהיה מוחשי הרבה יותר מאז 2008. בעקבות כך, הטיעונים הללו הם הרבה פעמיים רגשיים יותר מאשר עניניים, רטוריים יותר מאשר רציונאלים.

המערכת הבנקאית בישראל ריכוזית ולא תחרותית. זה גורם לחוסר יעילות, מחירים גבוהים והעדר חדשנות. אלה אמורים לגרום לנו לערער על הנרטיב שעומד ברקע הדברים. הסיפור של שביתת הבנקים באירלנד מכיל בתוכו כמה תובנות הנוגעות לפירוק הריכוזיות והרגולציה על הבנקים.

ראשית, הצורה שבה אנחנו חושבים על הסיכונים הטמונים במערכת הבנקאית שגויה. במקרה הישראלי, הבטחת פעילות עסקית רציפה של שלושת הבנקים הגדולים האחראיים על 70% מההפקדות, איננה מבטיחה יציבות. במקרה של מערכת כה ריכוזית, כשל קטן בבנק אחד יכול לגרום לערעור כלל המערכת הפיננסית. המציאות היא הפוכה – במערכת מבוזרת, סיכון זה הוא בעל פוטנציאל פחות הרסני.

תחשוב על ההבדל בין שוק המסעדות בתל אביב לבין שוק הביטוח. אם מסעדת בראסרי בשדרות רוטשילד בתל אביב תפשוט את הרגל מחר בבוקר, יהיה לכך אפקט שולי בלבד על שוק המסעדות בישראל. לעומת זאת, אם חברת ביטוח בשדרות רוטשילד תפשוט את הרגל, כלל מערכת הביטוח תקרוס. מדוע? מפני ששוק הביטוח הישראלי הוא ריכוזי מאוד – 5 חברות חולשות על 91% מהשוק, בעוד ששוק המסעדות מבוזר ותחרותי. אף קריסה של מסעדה אחת, או אפילו רשת אחת, לא יביא לנפילת השוק בכללו. (נכון שאפשר לטעון שהסיכוי שחברת ביטוח גדולה תפשוט רגל יותר קטן משמעותית מהסיכוי שמסעדה תשפוט רגל, אבל הטיעון עדיין תקף. הסיכונים במקרה של קריסה הם מערכתיים, לא מקומיים)

שנית, פירוק הריכוזיות במערכת הבנקים על מנת לעודד תחרות, איננה בהכרח מהווה איום על הצמיחה הכלכלית. אם אירלנד הצליחה להתמודד עם מציאות בה כלל הבנקים היו סגורים במשך יותר מחצי שנה, מערכת הבנקאות הישראלית תוכל להתמודד עם כמה בנקים חדשים, מודרנים וקטנים שיתחרו עם הקיימים. זאת, מבלי לערער על הצמיחה בטווח הקצר-בינוני.

שלישית, פירוק הריכוזיות מעודד רגולציה פחות קשיחה וחדשנות. במערכת מבוזרת, מפני שהסיכונים יותר מבודדים, ישנה פחות הצדקה לרגולציות מכבידות. הירידה ברגולציה תקל על בנקים ישראלים להתחדש ולאמץ טכנולוגיות חדשות.

***

אם תלכו לאיבוד באיזה כפר אירי ותבקשו מאחד המקומיים עזרה, סיכוי טוב שהוא ישתמש בפאבים המפוזרים ברחבי היישוב על מנת להדריך אתכם. זה יישמע משהו כמו: "קחו שמאלה בפאב מרפיז’, ואז תתקדם שני רחובות לעבר פאב ג'יינז, ותמשיך ימינה עד שתגיע לפאב סנט פטריק…". נראה לי שהפאבים האירים גם צריכים להצביע על הכיוון אליו מערכת הבנקאות בישראל צריכה להתקדם.

האם ה"שכירות ההוגנת", הוגנת?

הדיון הציבורי הבלתי-פוסק בנושא שוק הנדל"ן הישראלי (כבר כתבתי על הנושא כאן) משפיע על סדר היום של המחוקק, וניתן לראות ניסיונות רבים לפעול ליצירת שינויים בשוק באמצעות כלים רגולטורים שונים. לניסיונות הללו הצטרפה לאחרונה הצעת החוק לתיקון לחוק השכירות והשאילה שהתפרסמה בכינוי "חוק שכירות הוגנת", שאושרה בוועדת חוקה חוק משפט לפני מספר ימים, לקראת הצבעה בקריאה שנייה במליאת הכנסת. הצעת החוק עברה לאחר שנתיים וחצי של דיונים אינטנסיביים והיא תוצאה של פשרות פרלמנטריות רבות בין יוזמי ההצעה, ח"כ סתיו שפיר וח"כ רועי פולקמן, לבין הממשלה וגופים רגולטוריים שונים המעורבים בנושא.

הנושאים המרכזיים בהצעה הם סעיף הקובע כי חייבת להיות התאמה מלאה בין הנכס המושכר לבין ההסכמות עם השוכר, וכן כי משכיר יהיה חייב לשאת בכל מקרה בעלויות אי-התאמה שכזאת. הגדרה של נכסים בעלי מאפיינים מסוימים כנכסים שאינם ראויים להשכרה ובכללן דירות הכוללות סכנה לבריאות, דירות שאינן מחוברות לביוב או לחשמל וכן דירות שאינן כוללות פתחי אוורור ותאורה. עוד כוללת הצעת החוק לשוכר לפנות את הדירה לאחר 60 ימי התראה למשכיר, התניות הנוגעות להטלת התשלום במקרה של תיווך על המשכיר, וכן איסור על גביית ערבות בגובה העולה על שליש מדמי השכירות לכל תקפת השכירות.

המטרה המוצהרת של "חוק שכירות הוגנת" היא "לאסדר את תחום השכירות בישראל", תוך "קביעת הסדרים הוגנים יותר כלפי השוכר, בעיקר בשוק בו הביקוש גבוה ועולה על ההיצע". נדמה כי אכן מרבית סעיפי הצעת החוק נועדו לשם יצירת "איזון" במארג הכוחות החברתי. נראה שההצעה מזהה את בעלי הדירות להשכרה בתור גורמים "חזקים" אשר יש ביכולתם לקבוע את התנאים בהם יושכרו נכסיהם. השוכרים לעומת זאת, כך על פי התיאור המוצע, הם הגורמים ה"חלשים" במערכת יחסים זאת אשר נאלצים להתפשר על התנאים אותם מציעים להם המשכירים. הצעת החוק, כך על פי מטרותיה והניתוח המוצע כאן, נועדה לשם איזון יחסי הכוחות בין הצדדים באופן בו המשכירים לא יוכלו לנצל את כוחם העודף אל מול השוכרים ולנצל אותם לרעה.

באופן תאורטי, קיימות שתי אפשרויות לחלוקה מחדש של העושר בחברה. מודל אחד הוא המודל המיסויי, מודל זה משתמש במערכת המס לשם גביית גבוהה יותר מ"עשירים" והעברת הכספים ל"עניים" באמצעות מערכות סעד שונות וכן באמצעות סבסוד השירותים החיוניים שגם ה"עניים" משתמשים בהם דוגמת תשתיות, בטחון, מערכת משפט וכדו'. מודל שני הוא המודל החוקי העושה שימוש בחוקים כדי לנסות וליצור חלוקה מחודשת של העושר במקרים נתונים עוד בשלב המשפטי, טרם תרגום העושר למיסים.

חוק השכרה הוגנת: ניתוח כלכלי-משפטי

לואיס קאפלואו וסטיבן שאוול, שניים מגדולי החוקרים בתחום הניתוח הכלכלי של המשפט, פרסמו בשנת 1994 מאמר שנקרא (בתרגום חופשי) "מדוע מערכת חוקים היא פחות יעילה ממערכת מיסים בחלוקה מחדש של הכנסה". במאמר, קאפלואו ושאוול, בוחנים את יעילותם של חוקים משפטיים בקידום מטרות של "צדק חלוקתי". קרי, חלוקה מחדש של העושר בחברה. הבחינה מתמקדת במקרים בהם החלוקה מחדש באמצעות חוקים נעשית על חשבון יעילות החוק. הם מבצעים זאת תוך השוואה אל מול אפשרות נוספת לביצוע חלוקת עושר, מערכת המיסים. הטענה המרכזית של המאמר היא שנכון שכל מערכת מס תוביל בהכרח לעיוותים בתמריצים הקיימים בשוק, ואולם העברת שיטת החלוקה לשלב משפטי, טרום מיסי, תהווה גורם לעיוותים בפעילות הכלכלית עצמה. בכך יוּעצם הנזק הכלכלי וחוסר היעילות שייגרמו כתוצאה מהחוקים הללו.

יישום הניתוח הקיים במאמר על המקרה של "חוק שכירות הוגנת" יכול לשפוך אור על כמה מהעיוותים שעשויים להיווצר בשוק כתוצאה מהחוק. כך למשל, הגדרה בחוק של זמן התראה מקסימלי אותו יוכל המשכיר לדרוש מהשוכר טרם יוכל האחרון לפנות את הנכס, עשוי להוביל לעלייה במחירי השכירות כמו גם לירידה בנכונות של משכירים להשקיע משאבים בהתאמת הנכסים שלהם לצרכי השוכרים (המשכיר עלול לראות את ההשכרה כפחות בטוחה עבורו ולכן ייטה להעלות מחירים ולהשקיע פחות בנכס). סעיף חוק אחר אשר עשוי ליצור עיוותים חריפים בשוק הוא הסעיף המגביל את גובה הערבונות אותם יכול לדרוש בעל נכס. סעיף זה עשוי להוביל לדרישה לתשלום מראש של חודשי שכירות רבים, לעלייה במחירי השכירות (הירידה בגובה הביטחונות תוביל לחשיפה גדולה יותר להפסדים), להשקעת נמוכה יותר בנכסים (בשל החשש להיעדר יכולת להיפרע מהשכור במקרה שיגרום להם נזקים) ואף ליציאה, במקרים מסויימים, של נכסים משוק השכירות. המשמעות של כלל התופעות המתוארות כאן היא יצירה של עיוותים בשוק, אשר יובילו בהכרח להקטנת הרווחה של כלל המשתתפים בשוק, להקטנה מסויימת בהיקף ההשקעות בשוק ואף להצטמצמותו.

ואולם גם אם מקבלים את התיזה לפיה על אף הנזק הכולל לרווחה החברתית עדיין כדאי לחברה ליישם את החוק החדש בשל חלוקת העושר "השוויונית" שהוא יוצר, עדיין יש לתהות אם חקיקה כזאת כזאת אכן יוצרת "שוויון". הרעיון הבסיסי לפיו ניתן לחלק השוק למשכירים "חזקים" ושוכרים "חלשים" באופן קטגוריאלי מוטל בספק רב, שכן נדמה שאין בסיס לטענה כי שוכרי הדירות הינם צד "חלש" מבחינה כלכלית וכי יש להעביר חלק מהעושר החברתי המצוי אצל בעלי הדירות, אליהם. ניתן בהחלט לדמיין מצבים בהם עובדים המרווחים שכר מהגבוהים במשק, דוגמת עובדי היי-טק, מעוניינים בשכירת דירות באזורים מבוקשים מטעמים המצויים עמהם. קשה לראות כיצד ניתן להגדיר עובדים המשתכרים עשרות רבות של אלפי שקלים בחודש בתור אוכלוסייה שהמדינה צריכה "לדאוג" לה ולהעביר אליה חלק מהעושר של חברה. עוד יש לתהות לגבי הסיווג של בעלי הדירות כ"חזקים". בעלי הדירות עשויים להיות אנשים מהשורה, אשר מיטב חסכונותיהם לקראת הפנסיה מושקעים בדירות להשכרה, ובזה תלויה כל הכנסתם. אנשים כאלו עלולים להיפגע מהחקיקה המוצעת, וקשה לראות כיצד החקיקה עושה "צדק" עם קבוצה זו.

לסיכום, אין ספק כי המצב בשוק הדיור עשוי להקשות על חלק ממבקשי הדיור לשכור נכסים ראויים וליהנות מהם. הצעת החוק נועדה לסייע בפתרון מצב זה, תוך הענקת כוח לשוכרים. אולם יש לתהות לגבי הוגנות ההצעה הזאת, יעילותה, השפעותיה על הרווחה המצרפית ואף על ה"שוויון" שהיא תיצור מבחינת חלוקת העושר באוכלוסיה.

 

מירב מיכאלי יוזמת – חוק לשמירת ההגמוניה של המוניות בעידן התחבורה השיתופית

בשבוע שעבר התבשרנו על ניצחון סמלי כנגד תרבות הקרטלים בישראל, כאשר רשות שדות התעופה הודיע על ביטול המכרז להפעלת המוניות בנמל התעופה בן גוריון. אמנם היו שהביעו חשש כי מחירי הנסיעות דווקא יעלו לאור כשלון ההסכם עם מוניות הדר, שקבע הנחה של 31% לנוסעים, אך ברור לכל שברגע שייכנסו עוד שחקנים לשוק המוניות בנתב"ג, התחרות כבר תעשה את שלה ותדאג להורדת מחירים.

הניצחון הקטן עדיין לא מבשר על מגמה – ההפך הוא הנכון. למרבה הצער, עדיין שוררת תרבות במערכת הפוליטית בישראל, התומכת בהתלהבות בהגנה על מונופול נהגי המוניות, על חשבון התחבורה שיתופית. למרות שאפליקציות כמו Uber ו-Lyft הצליחו לשנות מקצה אל קצה את תרבות הנסיעה והנהיגה בערים גדולות רבות בעולם, ממשלת ישראל עדיין לא הפנימה שהמונית המסורתית חייבת להיעלם מהכבישים שלנו בדיוק כמו שמקצוע מפעילי המעליות נמחק קליל ממגדלי הקומות שלנו.

הדוגמא האחרונה לעקשנות התמוהה הזאת הגיעה בשבועות האחרונים, כאשר חברת הכנסת מירב מיכאלי (בשיתוף עם מירב בן ארי), הגישה הצעת חוק "לעידוד נסיעה שיתופית". הצעת החוק, בשמה המלא "הצעת חוק לעידוד נסיעה שיתופית (תיקוני חקיקה), התשע"ז-2017", מבקשת "לאפשר ולעודד נסיעה שיתופית ברכב פרטי שלא למטרת רווח, בו משתתפים הנהג והנוסעים בעלות הנסיעה". הנחת היסוד הסמויה של הצעת החוק היא שדבר שהיה צריך להיות מובן מאליו – נסיעה שיתופית (carpool) בה הנוסעים משתתפים עם הנהג בעלות הנסיעה – עלולה להיחשב כהפעלת מונית ללא רישיון ועלול להיות, נכון להיום, עבירה על החוק.

לכאורה זו סיבה למסיבה. זכינו להצעת חוק, ועוד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שמנסה לאפשר להפעיל בישראל שירותי תחבורה שיתופית. אך למרבה הצער מדובר באחיזת עיניים. כפי שדווח בערוץ 7, ח״כ מיכאלי אמרה "כשכל אחד וכל אחת מאיתנו משלמת כל יום דלק, ביטוח ובלאי כדי להגיע לעבודה באוטו שלה, לא פלא שאנחנו מבזבזים שעות בפקקים במקום לעבוד או לבלות עם הילדות והילדים. הפקקים גורמים לזיהום נוראי, לירידה בפריון ולאבדן הכנסה למשק. נסיעה שיתופית היא אחת הדרכים המקובלות בעולם לאפשר לציבור לנסוע ביחד לעבודה ולהתחלק בהוצאות, וכך להפחית את עלויות הנסיעה ולהקטין את העומסים בכבישים, בלי לפגוע בפרנסת נהגי המוניות (הדגש אינו במקור)".

וכך הטיעון נוסח בדברי ההסבר של הצעת החוק:

"נסיעה שיתופית היא אחת האפשרויות המקובלות כיום בעולם, באמצעותה נהגים ונוסעים מסייעים האחד לשני להפחית את עלויות הנסיעה ובעיקר את הוצאות הנסיעה היומיומיות מהבית לעבודה ובחזרה. לצד הערך החברתי-צרכני של הנסיעה השיתופית, יש תרומה רבה להקטנת העומס בכבישים, הפחתת ההוצאה הפרטית והלאומית על דלק, וצמצום זיהום אוויר.

בהצעת חוק זו הובא בחשבון גם הצורך בשמירה על תחרות הוגנת מול ענף המוניות ומוניות השירות. על כן, מוצע שלא לאפשר את הנסיעה השיתופית בנסיעות המתבצעות בתוך העיר וכן בנסיעות מנמל התעופה בן-גוריון או אליו. (שוב, הדגש אינו במקור)

התיקון המוצע נועד להפוך את הנסיעה השיתופית לחוקית, תוך הגבלתה למטרות התיקון בדבר הגבלת התמורה בגין הנסיעה לעלותה."

במילים אחרות, תרבות התחבורה השיתופית הולכת ומשתלטת על העולם ומוניות הופכות לנחלת ההיסטוריה. על מנת לשמור על ההגמוניה של הקרטל הזה, ח"כ מיכאלי מציעה הצעת חוק שתציג אותה כתומכת בצרכנים ואיכות הסביבה, אבל למעשה כל כולה תשיג מטרה אחת – שימור מונופול המוניות לפני שהסבלנות של הציבור תיגמר סופית. הצעת החוק, במידה ותאושר ע"י הממשלה כמות שהיא, תגרום להרגשה ש"המדינה עושה משהו" למען התחבורה השיתופית, ותסייע להרדים את המאבק הציבורי לטובת הדבר האמיתי – הכנסה מלאה של אובר לשוק התחבורה.

גם ללא אישור הצעת החוק, הציבור יכול להתארגן בין חברים לנסיעות שיתופיות בנסיעות בינעירוניות. למעשה, ישנה כבר אפשרות כזאת באפליקציות moovit ו-Waze, והציבור יכול להשתמש בהן ללא הגבלה משמעותית. הבעיה העיקרית היא דווקא באותם מקרים שהצעת החוק מחריגה – נסיעות פנים-עירוניות ונסיעות לנתב"ג וממנו. דווקא הנוסע שמגיע לנתב"ג עם מזוודות לא יכול להטריח את עצמו לחכות שעה לרכבת ואז לסחוב את הכבודה. דווקא הנסיעות הקצרות בתוך העיר מצריכות תחבורה שיתופית, כי לנוסע הממוצע אין סבלנות לחכות 30 דקות לאוטובוס ואז לשבת בפקקים כדי לנסוע נסיעה קצרה מרוטשילד לרמת החייל (או מנחלאות לבנייני האומה). רבות מהנסיעות הבינעירוניות מתבצעות בשעות העומס מהבית למשרד או הפוך, וקבוצות של שכנים יכולים להתארגן למצוא פתרונות. דווקא הנסיעות לנתב"ג והנסיעות הפנים-עירוניות הן מסוג הנסיעות שמתבצעות בשעות פחות שגרתיות, ומצריכות פתרונות שיתופיים כמו אובר ודומיו.

לא ניתן לח"כ מיכאלי לעבוד עלינו. בזמן שהיא מנסה לזרוק לנו פירורים, אנחנו נמשיך לדרוש את הדבר האמיתי. מגיע לציבור הישראלי שוק חופשי בתחום התחבורה.

חקיקה ייעודית: כיצד אזרחי ישראל מימנו מכיסם את עסקת מובילאיי

הקדמה קצרה: חברת מובילאיי ממשיכה לספק כותרות משמחות בסצנת ההייטק הישראלית, ובמיוחד הירושלמית. השבוע פורסם שהחברה תבנה קמפוס חדש ומפואר בהר חוצבים שבירושלים, על מנת שתוכל לקלוט עוד אלפי עובדים במעגל התעסוקה בבירה. עוד לפני כן, ביום העצמאות האחרון, יו"ר החברה פרופ' אמנון שעשוע הדליק משואה לתפארת מדינת ישראל בטקס הממלכתי. אין ספק שפרופ' שעשוע, ששם את ירושלים על מפת ההייטק העולמית, היה בחירה מצוינת לכבוד שבהדלקת המשואה, בטקס שעומד בסימן יובל לשחרורה ואיחודה של ירושלים. כאזרח ישראלי גאה, וירושלמי בנשמה, שמחתי שפורצי דרך כשכמותו הם אלו המייצגים את ישראל וירושלים, והביקורת הנקודתית שאני מעביר להלן איננה גורעת כלל מהכבוד שאני רוכש לחברת מובילאיי וקברניטיה.

כתומך עקבי של השוק החופשי, אני מודה שבמבט ראשון לא ראיתי בעין יפה את הניסיון של ממשלת ישראל לנכס לעצמה את עסקת הענק שנחתמה השנה בין מובילאיי לבין ענקית הטכנולוגיה אינטל. שר התחבורה ברך, התקשורת חגגה על כספי המסים שהמדינה עתידה להרוויח, ואפילו ראש הממשלה נתניהו השתתף במסיבת עיתונאים לצד ראשי שתי החברות על מנת לציין את העסקה ההיסטורית. ואני, כאמור, במבט ראשון חשבתי שהמגזר הציבורי רוצה לגזור קופון על חשבון חברות פרטיות שעשו את כל העבודה. לתומי, סברתי כי המערכת הפוליטית לא עשתה חצי דבר כדי לקדם את העסקה, ושכעת לפתע הפוליטיקאים מנסים לתפוס טרמפ על הצלחת היזמים. אז חשבתי. בדיקה  מעמיקה יותר מגלה שהמדינה התגייסה בלהט כדי לתמוך בחברה, ולכן, במחשבה שניה, אני שמח לבשר לכם שכל שקל שהמדינה תקבל מהעסקה מגיע לה ביושר.

לא הפכתי לתומך גדול של מס החברות, אבל כיום יש לי הרבה פחות סימפטיה לחברות שהמוצר שלהם נרכש בכפיה בעקבות חקיקה רגולטורית. החל מנובמבר 2016, מובילאיי הפכה לחברה שכזו. הניסיון הראשון בוצע כבר בשנת 2010, כאשר ח"כ מאיר שטרית הגיש הצעת חוק לחייב התקנה של מערכות בטיחות למניעת תאונות. שטרית, כפי שדווח בזמנו בכלכליסט, לא הסתיר את כוונתו לתמוך במובילאיי. לדבריו, "מובילאיי הוא המוצר הטוב ביותר בעולם בתחומו, וזו המצאה ישראלית. שיהיו בריאים ושירוויחו הרבה כסף. אפילו אם המתקן עולה 1,000 דולר, תאונות הדרכים עולות לנו כ־12 מיליארד שקל בשנה. כל נפש שתינצל היא חיסכון בחיי אדם ובכסף רב. עיני לא צרה, ומצדי שמובילאיי ירוויחו מזה". כלומר, מבחינתו מוצדק שהמדינה תחייב אזרחים לרכוש את המוצר כי זו המצאה ישראלית. נכון, הוא גם מציין כי "תאונות הדרכים עולות לנו כ־12 מיליארד שקל בשנה", אך לא עולה בדעתו להשאיר את העבודה לחברות הביטוח, שבהחלט היו עשויות לתת הנחות למבוטחים שמתקינים את המערכת ככל שהיא הוכיחה את היעילות שלה. שטרית החליט לחייב אותנו להתקין אותה בכוח.

הצעת החוק של שטרית נפלה בשעתה, בין היתר בגלל התנגדותו של שר התחבורה ישראל כץ. יצוין שבאותה שעה אפילו חברת מובילאיי עצמה התנגדה להתערבות ממשלתית בעד המוצר שלה. ברם, גרסה חדשה של החוק הופיעה כמה שנים לאחר מכן, כאשר משרד התחבורה פרסם שמשאיות, אוטובוסים ואמבולנסים מעל 3.5 טון, משנת ייצור 2012 ואילך, יחויבו בהתקנת "מערכת סטייה מנתיב ומערכת שמירת מרחק מלפנים". התקנה, שנכנסה לתוקף בנובמבר 2016, לא מזכירה ישירות את חברת מובילאיי, אלא מפנה לתקן אירופאי ש"במקרה" רק מובילאיי עומדת בדרישות שלו. מלבד התקנה שכרגע נמצאת בתוקף, השר כץ כבר הכריז שמ־2018 כל רכב יחויב להתקין מערכות בטיחות. איכשהו קשה להתעלם מן העובדה שכבר ב-2015 ניבא אמנון שעשוע שעד שנת 2018 כל רכב במערב יהיה מצויד במערכת למניעת תאונות.

אגב, זוהי לא הפעם הראשונה שהמדינה מחוקקת חוק בתחום הבטיחות בדרכים שמיטיבה עם יצרן ספציפי. ב-2006 חברת 3M שכרה את שירותי חברת הלובינג גלעד יחסי ממשל כדי לקדם את "חוק האפודים", שחייבה לשים אפוד זוהר בכל רכב.

לסיכום – כשראיתי כיצד התקשורת חוגגת על כספי המסים שהמדינה הולכת לגרוף מעסקת הענק, בתחילה חשבתי שזוהי איננה תגובה ראויה. כאב לי כשראיתי איך מתוך 15 מיליארד שמובילאיי הולכת לקבל, היא עלולה לשלם למעלה מחצי הסכום למסים. איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שחברה פרטית תחויב להזרים לקופת המדינה מיליארדים רק בגלל שהיא בנתה מוצר מוצלח? ובכן – שיניתי את דעתי. אני עדיין מסיר את הכובע בפני חברת מובילאיי שבאמת פורצת את הדרך בתחום הטכנולוגיה לבטיחות בדרכים, ובוודאי שמוצריה כבר הספיקו להציל אלפי נפשות ויותר בשנים האחרונות. עם זאת, כבר לא מפריע לי שהיא משלמת כל כך הרבה מסים.

כבוד השר, דירות זה לא סלולר

הורדת מחירי הדיור הייתה ההבטחה המרכזית במסע הבחירות של שר האוצר משה כחלון. "רפורמת הסלולר" עליה היה חתום כחלון, תרמה באופן ישיר למצבם הפיננסי של רוב אזרחי המדינה וגרמה לאזרחים רבים להאמין שהוא יצליח להביא לתוצאות דומות בתחום הדיור. ההצלחה הגדולה של כחלון בקלפיות יצרה ציפייה בציבור ובתקשורת לשינוי מידי במצב מחירי שוק דיור. ציפייה שנכון להיום, נכזבה. הררי מילים נכתבו על מחיר הדיור המאמירים חרף ניסיונות הפוליטיקאים לשנות את המצב. ועדיין, אזרחי המדינה לא נותרו עם תשובה הולמת לשאלה: מדוע כחלון לא מצליח להגיע בתחום הדיור להישגים דומים לאלו שהגיע אליהם בתחום הסלולר?

כדי לענות על שאלה הזאת צריך לחזור מעט אחורה, ולבחון את הגורמים שהובילו למחירים הגבוהים בשוק הסלולר, ערב הרפורמה בסלולר. הסיבות המרכזיות למחירים הגבוהים ערב הרפורמה היו דמי קישוריות מופרזים והיעדרה של תחרות בין המפעילות השונות. הגורם המרכזי שהוביל לקיומן של שתי הבעיות הללו בשוק היה משרד התקשורת. דמי הקישוריות נקבעו ישירות בידי משרד התקשורת, ומכאן שהפחתתם הייתה עניין של החלטה בלבד. היעדרה של התחרות נבעה בעיקרה מעלויות הכניסה הראשוניות הגבוהות לשוק עבור מפעילות סלולר חדשות, כמו גם קנסות היציאה הגבוהים שהשיתו מפעילות הסלולר על לקוחות שביקשו לסיים את החוזה עמהן.

משרד התקשורת טיפל בבעיות הללו בקלות יחסית. עלויות הכניסה הראשוניות הופחתו באמצעות הכנסתם של מפעילי רשת וירטואליים, אשר לא נדרשו להשקעה גבוהה בתשתיות, וכן באמצעות הפחתת עלויות קבלת הרישיון מהמדינה. במקביל, הוחלט לאסור על השתת קנסות יציאה על לקוחות שביקשו לסיים את התקשרותם עם המפעילות השונות וכן הוחלט על הפחתת דמי הקישוריות. המשותף לכלל הצעדים בהם נקט משרד התקשורת היה, אם כן, הסרת חסמים לתחרות והפחתת עלויות באמצעות שינויים רגולטוריים.

המצב בשוק הדיור שונה באופן מהותי. העלייה התלולה במחירי הדיור החלה בשנת 2008, עם התפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאית וקריסת השווקים בעולם המערבי. אזרחי ישראל התעוררו בשנת 2008 לעולם בו הריבית אותה הם מקבלים על חסכונותיהם בבנקים הולכת ויורדת זאת לצד ירידה חדה בעלות נטילת המשכנתאות. במצב הזה, השקעה בנדל"ן הפכה להיות ההשקעה הסבירה ביותר למי שלא רצה לסכן את כספו בבורסה, והמשקיעים אכן עברו להשקעה בנדל"ן. העלייה החדה בביקושים לא זכתה למענה ראוי ראוי מצד ההיצע בשוק. זאת, גם כתוצאה ממדינות תכנון לקויה אותה הובילה הממשלה באמצע העשור הקודם. ואכן התוצאה של העלייה הגדולה בביקוש הייתה עלייה דרמטית במחירי הדירות. העלייה הייתה חריפה כל כך, שמספר המשכורות הממוצעות הדרושות לקניית דירה ממוצעת עלה מכ95 משכורות ב2008 לקרוב ל150 משכורות ב2016.

כחלון, בהמשך להבטחותיו מימי הבחירות, מנסה לתקוף את עליות המחירים משני כיוונים. את הביקוש ניסה כחלון להוריד באמצעות הרחקת המשקיעים מהשוק תוך שהוא מטיל מס על קנייה והשכרה של דירות להשקעה. ואילו את ההיצע הוא ניסה להגדיל באמצעות הענקת תמריצים לקבלנים לבנייה מהירה וכן באמצעות הסרת חסמים רגולטורים שונים שמנעו תכנון ובניה בטווחי זמנים קצרים.

חלק המהלכים שכחלון מנסה לבצע בשוק הדיור, הפוכים במהותם מהמהלכים אותם ביצע בשוק הסלולר. מחירי הסלולר הגבוהים היו תוצאה של שורת החלטות אותן קיבל משרד התקשורת. הרפורמה של כחלון שינתה את ההחלטות הללו, שחררה את כוחות השוק לחופשי ואפשרה להם לתקן את העיוות שנוצר במחירים. לעומת זאת, מחירי הדיור הם תוצאה של שינוי במצב הכלכלי העולמי ששינה את שיווי המשקל בשוק. התוכניות והרפורמות הרבות שמציג כחלון, מנסות להילחם באיזון הטבעי שנוצר בשוק הדיור. אמנם הממשלה יכולה לסייע במידת מה לשפר את היכולת של הקבלנים להגיב לשינויים בשוק, ולהגדיל בכך את ההיצע. ואולם, הגידול בהיצע לבדו, לא יוכל להביא לירידה במחיר כל עוד הביקוש לדירות גדול. הצעדים שהממשלה נוקטת יכולים לכל היותר לשפוך מעט מים קרים על הקדירה המבעבעת של מחירי הדיור, ומכאן הסיבה לכישלון של כחלון במאבקו במחירי הדיור.

אז מה כחלון יכול לעשות? בעיקר לחכות. שיעור הריבית היום בישראל ובעולם המערבי נמוך להפליא וקרוב לוודאי שהוא יעלה בשלב כזה או אחר כפי שכבר התחיל לקרות בארה"ב. עליית הריבית תוביל לייקור המשכנתאות ולחזרת האטרקטיביות של הפקדת כספים בחסכונות בבנקים שתוצאתם תהיה כנראה ירידה חדה בביקוש לדירות. היא אף עשויה לגרום להגדלת היצע הדירות בשוק כיוון שייתכן שאנשים שנטלו משכנתאות בריבית משתנה יתקשו להמשיך ולעמוד בתשלומי המשכנתא שיעלו כתוצאה מהעלייה בריבית, ויאלצו למכור את דירותיהם. בנוסף לכך, כמות התחלות הבנייה עלתה בצורה משמעותית בשנים האחרונות כתוצאה מהעלייה החדה בביקוש, וניסיונות העידוד של הממשלה להגדלת היקפי הבנייה. הקבלנים יתקשו להוריד את מלאי הדירות למכירה באופן מידי, כך שעשוי להיווצר עודף בהיצע הדירות למכירה.

ניצנים של התרחשות זאת כבר החלו כיום על רקע העלאות הריבית שהבנקים גובים על המשכנתאות, ואכן, דווח באחרונה כי חלה ירידה מוגבלת במחירי הדירות. ואולם, העלייה בריבית הייתה עלייה בריבית על המשכנתאות בלבד, ולא בריבית הכללית במשק, ומכאן שהאפקט שלה היה מוגבל ומצומצם. השינוי המשמעותי יגיע רק כאשר תתרחש עלייה משמעותית בריבית הכללית במשק. עלייה זאת היא שתוביל לירידת מחירי הדיור. כך יקרה שאותם כוחות שוק, שגרמו לכתחילה לעלייה במחירי הדירות, יובילו גם לירידתם בהמשך. וכחלון? הוא ימשיך לקוות שהעלייה בריבית תתרחש בתקופת כהונתו, וכך הוא יהפוך באחת למושיעם של מבקשי הדיור בישראל.

רפורמת הביטוח הסיעודי: הבעיה זוהתה, אך הפתרון חוטא למטרה

העיתונאות הפוליטית דיווחה לאחרונה בפעם המי-יודע-כמה ששר הבריאות, יעקב ליצמן, מאיים על היציבות הקואליציונית במידה ולא תעבור רפורמת ביטוח סיעוד ממלכתי לכל אזרחי המדינה, כפי שנקבע בהסכם הקואליציוני. הנושא אכן מעוגן בהסכם הקואליציוני בין מפלגת הליכוד לבין מפלגת יהדות התורה, ומופיע בזה הלשון:

"לצורך ייעול ושיפור הטיפול באוכלוסיית הקשישים הסיעודיים בישראל, תקדם הממשלה רפורמות בתחום הסיעוד. לשם כך משרד הבריאות והממונה על התקציבים במשרד האוצר יגבשו במשותף מתווה עד 01.01.2016. הרפורמה תיתן מענה לשינויים המבניים באספקת השירותים בתחום תוך שימת דגש על: פישוט הביורוקרטיה לאזרח, מערך הטיפול והשיקום בקהילה, דרכי המימון הממשלתי והפרטי, מבחני ההכנסות הקיימים כיום ובחינת תחום האשפוז הסיעודי על מרכיביו השונים. יישום הרפורמה יחל ב-01.01.2017".

המערכת הפוליטית בוחנת את סוגיית הביטוח הסיעודי זה מספר שנים. בדו"ח שהוכן ע"י משרד הבריאות כבר ב2011, קבע מנכ"ל משרד הבריאות כי "לא ניתן להשאיר את מבנה הסיוע לחולה הסיעודי במצב שהוא היום לאור הרבולוציה שהוא עתיד לעבור בכמות הקשישים, שיעור התחלואה, גידול בתוחלת החיים ומודעות גוברת בציבור לשירות וכסוי ראוי. באותה מידה אסור להשאיר זאת ל"כוחות השוק". על בסיס זה הצורך ברפורמה… רפורמה בשירות חברתי כה חשוב מחייבת הצמדות לערכים של צדק ושווין אך גם לאיחוד אחריות. ערכים אלו מחייבים אותנו לאפשר כסוי רחב, שירות אפקטיבי, נגישות לשירות, מימון פרוגרסיבי ואיחוד אחריות ככל שניתן."

בהמשך הדו"ח מוסבר שההוצאה הלאומית בגין הטיפול בנזקקי סיעוד עומדת על כ-9.7 מיליארד ₪. כ42% מתוכה – במימון פרטי. לטענת משרד הבריאות, המימון הפרטי נדרש מכמה סיבות. ראשית, הכיסוי היום אינו אוניברסלי ומטופל שדורש שירותי סיעוד מביטוח לאומי צריך לעבור מבחן הכנסות ותלות. כמו כן, אין תמריצים להשאיר את מטופלי הסיעוד ב"קהילה" (קרי: בבית או בקופת חולים שכונתית), ומבנה השוק היום דוחף מטופלי סיעוד לאשפוז. עוד מצוין בדו"ח כי גורמים מטפלים (ילדים ובני משפחה), שנשארים בבית כדי לטפל במטופלים הסיעודיים, מפסידים על כך שעות עבודה רבות שבאומדן זהיר עולות למשק כחצי מיליארד ₪ לשנה.

בעקבות קביעה זו של מנכ"ל משרד הבריאות, לפיה תוחלת החיים בישראל הולכת ומתארכת ולפיכך יש צורך ברפורמה בשירותי הסיעוד, מוצע בדו"ח להרחיב את סל שירותי הבריאות הסיעודי שהביטוח הממלכתי מעניק, על חשבון העלאה של דמי הבריאות שכל אזרח משלם. משרד הבריאות מעריך שתידרש תוספת של 1.5 מיליארד ₪ כדי ליישם את הרפורמה, וכי עלות הסל תגיע לסך 6.5 מיליארד ₪ (במחירי 2010).

עוד מוצע בדו"ח להעביר את הטיפול בהענקת שירותי סיעוד מידי הביטוח הלאומי לידי קופות החולים השונות תוך כדי הישארות של הביטוח הלאומי כגורם מבטח. נכון להיום, הביטוח הלאומי גם מבטח וגם נותן את השירות, שבין היתר כולל את בחינות הבקשות לקבל טיפול וקבלת החלטות בגין רף הסיוע שהמבקש צריך. לפי הרפורמה המוצעת, הביטוח הלאומי ישאר רק כגורם גובה ומבטח, ואילו קופות החולים של המטופלים יערכו בדיקות מהימנות ויעניקו את הטיפול.

על רקע הדו"ח מגיעה הצעת הרפורמה של ליצמן, שאותה הוא מקדם יחד עם ח"כ איציק שמולי מהמחנה הציוני. מסתמן שההצעה שהם רוקחים תבקש לאמץ את שתי המסקנות העיקריות של של הדו"ח – העלאה של דמי הבריאות בגובה של 0.5%־0.75% וכן העברת הטיפול הסיעודי לקופות החולים. הצעת חוק פרטית ששמולי הגיש בעניין מבקשת להעאלות את דמי הבריאות ל-5.65% במקום 5% כפי שהוא היום (העלאה של 0.65%), ובאמצעות תוספת זו לדמי הבריאות לממן ביטוח סיעוד ממלכתי. כמו כן, הצעת החוק מבקשת להעביר את עיקר הטיפול בביטוח הסיעודי מהמוסד לביטוח לאומי למשרד הבריאות באמצעות קופת החולים.

בהחלט יתכן שהעליה בתוחלת החיים ללא העלאת גיל הפרישה מהווה פצצה כלכלית מתקתקת, ובהחלט יתכן שהמדיניות הנוכחית מהווה בזבוז של משאבי ציבור, אבל הרושם שנוצר הוא שבמקום לחפש פתרונות שלא דורשים כפייה, המערכת הפוליטית שוב מקבלת את ההחלטה הקלה לדחוף לאזרחים את היד לכיס במקום לעודד אותם לדאוג לעצמם. לזכותו של ליצמן ייאמר שהוא אמר ב-2015 שהוא מוכן לשמוע חלופות להעלאת מס הבריאות, אך למרבה הצער לא היו כאלו.

אזרחי ישראל כבר היום נמצאים תחת עול כבד של מיסוי והצעת הרפורמה קוראת להפריש בכפייה עוד כ-0.65% מהמשכורת כדי לממן סל רחב של שירותים סיעודיים. העלאה כזאת תהווה פגיעה בחירות הפרט ותכביד עוד יותר את נטל המסים הרובץ על כתפי הישראלי הממוצע. לצד הפגיעה בחירות, כלל לא ברור שהטיפול הסיעודי שהמדינה תעניק יהיה יותר טוב מהטיפול הסיעודי שהיה ניתן לקבל בשירות רפואי פרטי בשוק החופשי, וכלל לא ראוי לקבוע העלאת מס על סמך כמה מודלים כלכליים שערך משרד הבריאות בשנת 2011.

אפילו בהנחה שצודק הדו"ח בקביעתו שאזרחי ישראל יזדקקו לעוד ועוד שירותי סיעוד בשנים הקרובות, לא מוסבר מדוע כוחות השוק לא יכולות להתמודד עם הביקוש ללא רגולציה מכבידה. יתרה מזאת, גם לו היה מוסכם שיש צורך ברגולציה כדי לוודא שכל אזרח מקבל כיסוי, היה ניתן להציע מודלים אחרים, יותר שמרניים, אבל לא פחות אפקטיביים. למשל, היה ניתן לדרוש חסכון לכל עובד, אשר יהיה זמין לשימושו בעת הצורך בכל מצב של נכות, אבטלה, פיטורין, או פנסיה. מודל כזה קיים בסינגפור, שם כל עובד מחויב להפריש סכום מסוים מהכנסתו לקרן ה-Central Provident Fund, קרן אחת שכספיו זמינים לשימוש במצבים של נכות ואבטלה. מודל חסכון כזה כבר הונהג בישראל לאור מהפכת "חסכון לכל ילד" שעברה בשנה שעברה. לפי המודל הזה, המדינה נותנת לכל ילד 50 ₪ בחודש והוריו יכולים להכפיל את הסכום, ובאפשרותם לבחור היכן ינוהלו כספי החיסכון של ילדיהם, בקופת גמל או בנק. באותה מידה, ניתן לצמצם את תפקידו של המוסד לביטוח לאומי כגורם גובה בלבד, ולאפשר לעובדים לבחור היכן ינוהל כלל הפרשות החובה שלהם (פנסיה, ביטוח בריאות, סיעוד, וכו') במקום לפזר את ההפרשות בקרב גורמי ביטוח שונים.

לסיכום, צריך לראות בחיוב את היוזמה להעביר את הסמכות לטפל בחולים סיעודיים מהמוסד לביטוח לאומי לקופות החולים. צעד זה יגביר את התחרות ואת השקיפות, יחסוך מאזרחים את התלות בביטוח הלאומי, וישפר את השירות לאזרח. אך יש להתנגד בתוקף להרחבת סל השירותים באמצעות העלאת מיסים. לו חברי הכסנת היו צנועים יותר ולהוטים פחות לקבל קרדיט על רפורמה גרנדיוזית, הם היו מתחילים בהעברה של גרסה מרוככת של החוק, שתעביר את הסמכויות לקופות החולים, ורק בהמשך בוחנים צעדים נוספים.

 

הרפורמה בבורסה: מורה נבוכים

הציבור הישראלי מושקע בבורסה. באופן ישיר, באמצעות קנייה של ניירות ערך, ובאופן עקיף, באמצעות קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שיש לציבור."הבורסה עולה", "קנייה בחסר", "מדד התל-תק" ו"מדד התל בונד 20" הם רק מקצת המונחים הנשמעים בכמעט כל מהדורת חדשות מרכזית, ומשמשים לתיאור המתרחש בבורסה בתל אביב. מהדורות החדשות מסקרות בהרחבה את ההתרחשויות בבורסה, על הדרמות הרבות המתחוללות בה, וניכר כי הנושא מעורר עניין ציבורי.

ואולם נדמה שעל אף החשיפה התקשורתית הנרחבת למתחולל בזירת המסחר אותה מספקת הבורסה, אין כמעט עיסוק בשאלות היסוד- מהי הבורסה? מי מנהל אותה ומהם האינטרסים שלו? ובעיקר, האם הבורסה מתנהלת כהלכה ולטובת הציבור? כחלק מההתעלמות, נראה כי תיקון החוק לשינוי מבנה הבורסה שנדון בימים אלה בוועדות הכנסת לקראת קריאה שנייה, חולף אף הוא "מתחת לרדאר" של הציבור הישראלי.

לשם הבנת משמעותו של תיקון זה יש לחזור לשנת 1953, השנה בה הוקמה הבורסה כחברה ללא מטרות רווח. את הבורסה ייסדו בנקים וברוקרים שפעלו בישראל באותה התקופה, שהתאגדו יחדיו לשם הקמת הבורסה. אותם גופים שהקימו את הבורסה הם גם פחות או יותר הגופים החברים בבורסה כיום. החברות בבורסה היא בעלת משמעות רבה מאוד וערך כלכלי עצום, כיוון שרק החברים בבורסה יכולים לסחור בה. כל פעולה של קניה ומכירה של ניירות ערך בבורסה בישראל חייבת לעבור דרך אחד מהבנקים או הברוקרים, המהווים את חברי הבורסה.

המבנה של הבורסה בישראל הוא ייחודי ואינו קיים בשאר מדינות הOECD. כך, על-פי נייר עמדה של התנועה למען איכות השלטון בישראל המבוסס על מחקר של ד"ר עדי לייבזון, מרצה באוניברסיטת בר-אילן. רובן המוחלט של הבורסות במדינות הOECD, על פי המחקר, מאוגדות כחברות למטרות רווח, ובחלקן הן אף חברות ציבוריות רשומות הנסחרות בזירת המסחר שהן עצמן מספקות.

המבנה התאגידי הייחודי של הבורסה בישראל יוצר מספר בעיות. העובדה שמדובר בחברה שאינה למטרות רווח, מובילה לכך שאין לחברי הבורסה אינטרס כלכלי ישיר לייעל את הפעילות שלה ולהגדיל את נפח המסחר בה. המצב הזה מתעצם על רקע העובדה שכל כניסה של חבר בורסה נוסף לבורסה, תגזול בהכרח חלק מהיקף הפעילות של חברי הבורסה הנוכחיים. יתר על כן, לבנקים, המהווים חלק ניכר מחברי הבורסה, יש אינטרס להפנות כספי משקיעים להשקעה במוצרים פיננסים של הבנקים, דוגמת פיקדונות ותוכניות חיסכון, על חשבון השקעתם בניירות ערך בבורסה. בכך נוצר ניגוד אינטרסים חריף בין פעילותם כחברי בורסה לבין ליבת העיסוק שלהם כבנקים.

ואכן, הנתונים מראים כי בפועל נתוני מחזורי המסחר וכמות ההנפקות של חברות חדשות בבורסה בישראל נמוכים משמעותית ביחס לבורסות מקבילות בעולם. אמנם רובן המוחלט של הבורסות בעולם חוו ירידה בהיקף המסחר בהן במהלך המשבר הכלכלי של 2008, אך הבורסה בישראל מתייחדת בכך שמחזורי המסחר הנמוכים נמשכים בה גם היום. נתונים אלה, נוסף על מבנה העמלות הייחודי של הבורסה המשית עמלות גבוהות במיוחד על השחקנים בה, מהווים עדות לבעייתיות הרבה הקיימת במבנה הנוכחי של הבורסה.

הפתרון לתחלואי הבורסה טמון בפעולתם של כוחות השוק החופשי. הבורסה צריכה להתנהל כגוף כלכלי למטרות רווח, מתוך ניסיון לאפשר את מירב התחרות בינה לבין בורסות אחרות בעולם. רוח הדברים אכן מיושמת בהצעת החוק, ועל אף מספר מחלוקות על המבנה המדויק של הבורסה המחודשת, ברור שגם המחוקק הבין כי הפתרון לבעיות הבורסה טמון בפעולתו של השוק עצמו. יש לקוות שהצעת החוק תעבור באופן שיאפשר תחרות אמתית, ללא גורמים אינטרסנטים היכולים להמשיך ולשלוט בבורסה. רק חופש פעולה כלכלי שיוענק לחברה שתנהל את הבורסה יוכל לשקם את הבורסה, ובכך להגדיל את הונם של אזרחי ישראל.

הדפסת כסף היא החלטה פוליטית

הדיון הציבורי בישראל על התערבות ממשלתית בכלכלה מתמקד בעיקר במיסים, סובסידיות, רגולציה, גודל הממשלה, גובה ההוצאה הממשלתית, או גודל החוב הפיסקלי. נדיר מאוד לראות דיון משמעותי על תפקידה של רגולציה ממשלתית באחד החלקים החשובים ביותר בכלכלה: כסף.

דרך הבנקים המרכזיים, הממשלה היא מונופול הקובע את הבסיס המוניטרי ואספקת הכסף במשק. באופן מסורתי, תפקיד הבנקים המרכזיים היה ממוקד וצר: שליטה באינפלציה והשארתה ביעד קבוע. בשנים האחרונות, תפקיד המדיניות המוניטרית ברחבי העולם התרחב משמעותית. המיתון העולמי בשנים שלאחר המשבר הפיננסי של-2008, הוביל לכך שהבנקים המרכזיים לקחו על עצמם תפקיד נוסף – עידוד צמיחה. הבנקים יישמו את המדיניות הזו באמצעות הרחבה מוניטרית אגרסיבית, כלומר הרחבת הצעה כסף, מדיניות הנקראת "הקלה כמותית". ההגדלה של אספקת הכסף נעשית באמצעות רכישת נכסים פיננסיים שמובילה לגידול בביקוש, עלייה במחירי הנכסים, וירידה בתשואה המופקת מהם. כתוצאה מכך, שערי הריבית במשק יורדים, דבר המתמרץ צרכנים לצרוך ומשקיעים להגדיל את השקעותיהם.

בנקים מרכזיים ברחבי העולם, במיוחד הבנק המרכזי האירופאי, הבנק המרכזי של באנגליה, והפדרל רזרב האמריקני, יישמו את המדיניות הזו במרץ רב והביאו את שערי הריבית לרמה המתועדת הנמוכה ביותר מאז 1694, השנה שבה הבנק המרכזי המודרני הראשון, הבנק האנגלי, נוסד. למשל, בין השנים 2008 ועד 2015, הפדרל רזרב האמריקני קנה אגרות חוב בעלות של 3.7 טריליון דולר, השווים לכ-22% מהתמ"ג השנתי האמריקני באותה תקופה.

מהם שערי ריבית? מדוע מדיניות כלכלית המתערבת בשוק הכסף בצורה כה נרחבת היא בעייתית? ללא התערבות הממשלה, שערי הריבית מייצגים את העדפת הזמן של פרטים. בהנחה שכל יתר הדברים קבועים, משמעותה של העדפת הזמן של פרטים היא שהם תמיד יעדיפו צריכה בהווה על פני צריכה עתידית. ככל שהעדפת הזמן של פרטים חזקה יותר, הם יעריכו באופן משמעותי את הצריכה בהווה על פני צריכה זהה בעתיד.

שערי ריבית נקבעים על פי החלטותיהם של אנשים האם להוציא כסף היום או בעתיד. במילים אחרות, שערי הריבית נקבעים על פי העדפות זמן סובייקטיביות של לווים ומלווים בשוק. שערי ריבית במהותם מבטאים את העדפות הפרטים; אין מטרתם לקבוע את האופן שבו אנשים צורכים ומשקיעים.

בהנחה שכסף איננו ניטרלי, התערבות ממשלתית המעוותת את ערך הכסף יוצרת גם עיוותים בכלכלה הריאלית. קביעה מלאכותית של שער הריבית ברמה הנמוכה מהרמה בשוק משנה את הביקוש של פרטים לכסף ויוצרת שגשוג בשוק האשראי; יותר זול ללוות כסף והעלות האלטרניבית של חסכון עולה. התהליך הזה מוביל להשקעות בלתי אחראיות, עלייה בחוב, חלוקה בלתי יעילה של גורמי הייצור ועיוות במחירים הריאליים והיחסיים של נכסים, מוצרים ושירותים. בכך, ההתערבות האגרסיבית בכלכלה יוצרת ערימה של סיכונים גלויים ונסתרים.

בנק ישראל הלך בעקבות הבנקים המרכזיים בעולם ויישם מדיניות מוניטרית מרחיבה ואגרסיבית. החל ממרץ 2008 ועד היום, בנק ישראל רכש 70 מליארד דולר במטרה להחליש את ערך השקל, להוריד את שערי הריבית, ולתמרץ את הצמיחה. באופן הזה, בנק ישראל צבר לעצמו רזרבות בסך מאה מליארד דולר. מדיניות זו הובילה לעיוותים רבים באופן חלוקת השקעות ההון במשק, דבר בעל מספר השלכות משמעותיות:

ראשית, המדיניות תמרצה מוסדות ומשקיעים פרטיים להשקיע בנכסים אשר יכולים להפיק תשואה גבוהה יותר. כתוצאה מכך, כסף רב זרם לשוק הנדל"ן, דבר שהוביל לעליות המחירים החדות של העשור האחרון. עליית מחירי הנדל"ן הובילה לירידה בהכנסה הפנויה של מעמד הביניים והובילה, בין היתר, למחאה החברתית של קיץ 2011.

שנית, מדיניות מוניטרית זו מחלישה את השקל ביחס לדולר, וכך מביאה לעליית מחירים של מוצרים ושירותים מיובאים. מפני ש-22% מהתמ"ג הישראלי מבוסס על מוצרי יבוא, המדיניות הזו פגעה ישירות בכח הקניה של אזרחים ישראלים. המחירים הריאליים של מכונות כביסה, פריטי אופנה, טיסות, אייפונים, רהיטים ורכבים עולים כאשר הבנק המרכזי מחליט להחליש את השקל על ידי קניית דולרים בכמות רחבה.

בנוסף, המדיניות הזו מסבסדת יצואנים על חשבון צרכנים. כאשר השקל מוחלש, מוצרי היצואנים נעשים זולים יותר, ולכן תחרותיים יותר, ביחס למוצרי המתחרים שלהם בחו"ל. מפני שמדיניות זו גורמת לירידה בכח הקניה של הצרכן הישראלי על ידי ייקור מוצרים מיובאים, דה פקטו, המדיניות מביאה לסיבסוד של היצואנים על ידי הצרכנים.

שלישית, שערי ריבית נמוכים הנקבעים באופן מלאכותי מעוותים את החלטות המשקיעים. מפני ששערי הריבית נקבעים על ידי ועדה ולא על ידי הצרכנים במשק, המידע הגלום בהם מטעה. בעקבות כך, האלוקציה של ההון בשוק היא בלתי יעילה ועשויה לגרום לבועות והחלטות השקעה שגויות הפוגעות בפריון. בנוסף על כך, על ידי הוזלת הכסף, רמות החוב הפרטיות והעסקיות עולות, דבר העלול, תחת שוק מחזורי, להוביל להשלכות הרות אסון.

הדיון הציבורי בישראל על סוגיות כלכליות לא מתייחס למדיניות מוניטרית מרחיבה כבעיה פוליטית אלא כסוגיה מקצועית. זה לא המצב בארה"ב ובאנגליה שם הציבור מבין שהחלטות אודות מדיניות מוניטרית הן החלטות פוליטיות בדיוק כמו כל החלטות מדיניות אחרות. הבנקים המרכזיים הם אמנם עצמאיים, אך הם לא צריכים להיות מעל הדיון הפוליטי. לכל החלטה של הבנק המרכזי ישנן השלכות פוליטיות משמעותיות – תפקידנו הוא להכיר ולדון בהן.

על מס ושידור ציבורי

800 מליון שקלים. זה היה תקציב רשות השידור לשנת 2014. התקציב השנתי שאושר ל"תאגיד השידור", שעל הקמתו נלחמים כיום, עומד על 695 מיליון שקלים, אליהם יש להוסיף 350 מיליון שקלים שאושרו כתקציב חד פעמי בעבור פתיחת תאגיד.

800-700 מיליון שקלים בשנה אולי לא מהווים סכום ענק במונחים של תקציב מדינה, ובכל זאת מדובר בסכום לא מבוטל. לשם ההשוואה, תקציב סל התרופות של ישראל עומד השנה על 550 מיליון שקלים, וזאת אחרי הגדלה של התקציב ב-250 מיליון שקלים לעומת השנה שעברה.

התקציב לרשות/תאגיד השידור מגיע כמובן מתקציב המדינה, שמורכב ברובו ממיסים שונים שנגבים מאתנו, האזרחים. מכאן שהשאלה שצריכה להישאל היא, האם לאזרחי המדינה שווה להוציא סכום כזה בכל שנה בעבור שירותי הטלוויזיה הציבורית?

תזכורת: המיסים פוגעים במשק

כדי לענות על שאלה הזאת צריך תחילה לבחון את המשמעות הכלכלית של גביית מיסים. גביית מיסים אינה רק פעולה בה המדינה נוטלת הון מאדם או חברה מסוימים ומשתמשת בו לטובת הכלל, אלא היא מהווה פגיעה ישירה בפעילות הכלכלית של המשק.

ניקח לדוגמא את המיסוי על שכר עבודה. מדרגת המס המרבית היום בישראל עומדת על חמישים אחוז מהמשכורת, והיא קיימת עבור מי שמרוויח יותר מכ66,000 ₪ בחודש. לסכום הזה צריך להוסיף גם את עלויות הביטוח הלאומי שגדלות ככל שהמשכורת עולה וכך מגיעים למיסוי דה-פקטו של מעל לשישים אחוז מכל סכום שנוסף להכנסה במדרגת מס זאת. במילים אחרות, אדם שמרוויח 80,000 ₪ ישלם על 14,000 ₪ האחרונים שהוא הרוויח מעל לשישים אחוז מס. אז מה הבעיה? הרי מי שמרוויח 80,000 ₪ בחודש יכול להרשות לעצמו לשלם מס גבוה יותר משאר האנשים, מדובר בסכום קטן עבורו. על פניו הטענה נכונה, אבל יש לקחת בחשבון שתשלום המס יגרור בהכרח ההפחתה בכמות שעות העבודה של אותו אדם – וזו אכן עשויה להיות בעיה עבור המשק.

לצורך הדוגמא, ניתן לדמיין יועץ סטארטאפים. מיסוי היתר יכול לפגוע במוטיבציה שלו להעניק את שירותיו, כך שהוא יגביל את שעות העבודה שלו. הסטרטאפים הנוספים שמעוניינים בשירותיו, לא יוכלו ליהנות משרותי הייעוץ שלו. היעוץ שווה זהב. היעדרו של היעוץ שהוא היה יכול לספק לסטרטאפים הללו, עשוי להוביל לכך שהם לא יצליחו, וההכנסה שהייתה נוספת למשק הולכת לאיבוד. באופן הזה נוצר הפסד כפול למשק הישראלי. המשק מפסיד גם את הרווח שהיה עשוי להיווצר מהצלחת הסטרטאפים, וגם את הכסף הנוסף שהיועץ היה יכול להרוויח, ובאמצעותו להשקיע ולצרוך כראות עיניו.

בחזרה לשידור הציבורי

השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמינו היא, האם התועלת שהשידור הציבורי יוצר גדולה מהנזקים שנגרמים מהמיסים המוטלים על המשק בכדי לממן אותו? גם בהנחה ששידורי טלוויזיה הם מוצר צריכה בסיסי שהמדינה צריכה להבטיח לנו כאזרחים את קיומו, אנו חיים כיום בעידן בו הטלוויזיה המסחרית מבוססת בצורה חזקה, וברור לכל שאין תלות בין המימון הציבורי לבין עצם קיומם של שידורי טלוויזיה. מכאן שההצדקה הרלוונטית יותר לקיומה של טלוויזיה ציבורית היא הטענה שהיא מספקת שידורים איכותיים ואובייקטיבים יותר ביחס לטלוויזיה המסחרית.

אולם, המדינה הייתה יכולה להשקיע בהפקות מקור ויוצרים עצמאיים באופן עצמאי ובכך לחסוך את "דמי התיווך" שגובה התאגיד. גם הטענה בדבר אובייקטיביות השידורים עשויה להתגלות כמופרכת. בסופו של יום, על אף מנגנוני ההגנה הקיימים בחוק למניעת השפעה של פוליטיקאים על המתרחש בתאגיד, מדובר עדיין בגוף ממלכתי הנשלט בידי המדינה והאפקטיביות של מנגנוני ההגנה האלה כלל אינה ברורה.

גם בהנחה שיש אמת בהצדקות הללו, ואכן שירותי טלוויזיה הם מצרך ציבורי בסיסי שמעניק תועלת לציבור בזכות האיכות הייחודית שלו, עדיין יש לשאול – האם בשביל תועלת זו נכון לגבות מיסים מאזרחי המדינה? האם שידור ציבורי הוא מטרה למענה כדאי לפגוע בכלכלת המדינה?