בשבח ההגירה: ההון האנושי של ראש עיריית לונדון

הוריו של סאדיק קאן, האדם המחייך שבתמונה למטה, הם מוסלמים ילידי קראצ'י, העיר הגדולה ביותר בפקיסטן. אביו היה נהג אוטובוס, אימו הייתה תופרת, והוא החמישי מתוך שמונת ילדיהם. אך סאדיק לא נולד בקראצ'י אלא בלונדון, אליה עברו הוריו בשנות השישים של המאה הקודמת. עם הזמן הסתבר שסאדיק הוא מוכשר בצורה יוצאת דופן: הוא הצטיין בתיכון, סיים לימודי משפטים באוניברסיטה, הקים בשנות התשעים פירמת עורכי דין מצליחה, נבחר בשנת 2005 לפרלמנט הבריטי, בשנת 2009 הפך לשר בממשלת בריטניה, ובשנת 2016 זכה בבחירות לראשות עיריית לונדון.

Sadiq Khan November 2016

סאדיק קאן, ראש עיריית לונדון

לסאדיק קאן יש "הון אנושי" גבוה אשר משפיע על רמת חייו, ומאפשר לו גם לתרום לחברה על ידי כהונה בתפקידים ניהוליים ופוליטיים. אבל לצערנו, הון אנושי הוא לא הגורם היחיד שמבדיל בין רמת חייהם של בני אדם עלי אדמות.

ישנה חשיבות לא מעטה גם לגורמים אחרים כגון מוסדות פוליטיים, רשתות חברתיות, תרבות, תשתיות פיזיות, מוסדות חינוך ועוד, גורמים התלויים במידה רבה במקום שבו אדם נולד – כלומר במזל עיוור. מסיבות היסטוריות במדינות המערב התפתחו תרבות ומוסדות שמאפשרים לכל בני האדם למצות יותר טוב את הפוטנציאל שלהם, וזה דבר נפלא עבור אלו שהתמזל מזלם להיחשף לתרבות ולמוסדות האלו.

אם סאדיק קאן היה מבלה את כל חייו בפקיסטן סביר שהוא היה מצליח לא רע יחסית לעמיתיו הפקיסטניים, אך סביר גם שהוא היה עני יותר ומשכיל פחות בהשוואה לתושבי בריטניה. הסביבה הפקיסטנית לא הייתה מאפשרת לו למצות את מלוא הפוטנציאל של ההון האנושי שאיתו הוא נולד. המוסדות והתרבות בבריטניה מאפשרים לו יותר. זה נכון לא רק עבור ראש עיריית לונדון – גם אותה מהגרת מניגריה שעובדת בשטיפת חדרי מדרגות אי שם בברלין, ואותו מהגר מסוריה שעובד כמוכר במכולת בווינה, ואותו מהגר מקסיקני שעובד בשטיפת מכוניות בלוס-אנג'לס, מנצלים באופן אופטימאלי יותר את ההון האנושי שלהם במדינות המערב בהשוואה למדינות המוצא שלהם. איך אני יודע? מכיוון שמרבית המהגרים מודעים לאלטרנטיבות, ובכל זאת מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הגירה על מנת להגיע לארצות מערביות ולעסוק בעבודות כאלו, כך שככל הנראה ההגירה משתלמת עבורם. אפשר גם לטעון שהתרומה המשמעותית ביותר של מדינת ישראל לעולם היא הצלחתה להוציא מיליוני אנשים מוכשרים ממדינות מזרח אירופה וברית המועצות הקומוניסטיות והמאובנות, ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה המפגרות ואפילו מאתיופיה הענייה, ולאפשר להם למצות את ההון האנושי שלהם כאן במדינה מערבית מתפקדת ועשירה (פחות או יותר).

הגירה: בעד ונגד

דיונים על הגירה נוטים להתעלם מהנקודה הטריוויאלית הזו, מהשיפור בחייהם של המהגרים, ולהתמקד אך ורק בזווית של הילידים. הטיעון העיקרי נגד הגירה מתייחס לשוק העבודה המקומי: כפי שיבוא של מוצרים מגביר את התחרות אל מול יצרנים מקומיים ופוגע ברווחיהם, כך יבוא של בני אדם מגביר את התחרות אל מול עובדים מקומיים ועשוי לפגוע בשכרם. לא תמיד זה קורה, מכיוון שהמהגרים גם צורכים, חוסכים, משקיעים, מקימים עסקים ומגדילים את הביקושים, ומכיוון שישנן עבודות הדורשות כישורי שפה שבהן המהגרים לא מתחרים עם המקומיים. למשל, מחקרים מצאו שגלי העלייה הענקיים מברית המועצות לא פגעו בשכרם של עובדים ישראלים, אבל לגבי ארצות הברית הנושא שנוי במחלוקת, וישנם כלכלנים אשר מצאו שההגירה פוגעת בשכרם של עובדים מקומיים חסרי השכלה. כלכלנים רבים מתנגדים ליבוא עובדים זרים לתעשיית הבניין והחקלאות בישראל, מתוך טענה שהם פוגעים בשכרם של ישראלים חסרי השכלה ומונעים שיפורים טכנולוגיים והתייעלות.

טיעון אחר נגד הגירה מתייחס לנושאים פחות כלכליים. אנשים נוטים לחבב אנשים דומים להם מבחינת המראה החיצוני, האמונות הדתיות והמטען התרבותי, והם שואפים באופן לגיטימי לגמרי להתגורר באזור שבו אנשים דומים להם מהווים רוב מכריע. מהגרים פוגעים בשאיפה זו, והבעיה חמורה שבעתיים מכיוון שמהגרים נוטים להתקבץ בערים ובשכונות מסוימות (כדי לנצל רשתות חברתיות של מהגרים מאותה הארץ), ותושבים ילידים של אותן השכונות הופכים בן-לילה למיעוט במקום הולדתם. מעבר לכך, ניתן גם לטעון שהגירה במספרים גדולים מספיק תשנה את התרבות והמוסדות שמאפשרים לאנשים לנצל את ההון האנושי שלהם באופן טוב כל כך, וכך תפגע בטווח הארוך בכלכלה ברמת המדינה.

טיעון שלישי נגד הגירה רלוונטי בעיקר למדינות מערביות מודרניות: מהגרים צורכים שירותי רווחה, בריאות, חינוך וכו', אשר מדינות רבות מחלקות פחות או יותר בחינם לכל תושביהן, ועל כן הנטל שהם מהווים על משלמי המיסים עלול להיות משמעותי יותר מהתרומה שלהם למאגר כספי המיסים.

הטיעונים האלו נכונים וחשובים, אך חשוב גם להבין את המחיר של מניעת הגירה – מחיר שלא רק המהגרים משלמים אלא גם התושבים המקומיים. מהגרים חרוצים ובעלי מוטיבציה גבוהה מסוגלים להוריד את עלויות השכר במשק ולהפחית את עלותם של מוצרים ושירותים. נסו לחשוב למשל כמה היו עולות ארוחות במסעדות תל-אביביות אם שוטפי הכלים לא היו מהגרים אפריקנים אלא סטודנטים ישראלים, שמן הסתם היו דורשים שכר גבוה בהרבה משכר המינימום עבור עבודה שוחקת שכזו. למהגרים משכילים יכולה להיות תרומה משמעותית עוד יותר: גוגל ואפל הוקמו על ידי בניהם של מהגרים, ובאופן כללי תעשיית ההיי-טק גם בארצות הברית וגם בישראל מוצפת במהגרים מוכשרים, רבים מהם ממדינות ברית המועצות לשעבר.

בדומה למסחר בינלאומי, גם הפגיעה של ההגירה מתמקדת בדרך כלל במספר מצומצם של אנשים המתחרים עימם בשוק העבודה או מתגוררים בשכונות שעליהם משתלטים מהגרים, בעוד שהרווחים מתחלקים על פני כלל האוכלוסייה. הטיעון הראשון נגד הגירה, הפגיעה בעובדים מסויימים, לא מצדיק התנגדות לה מאותה הסיבה שאנחנו לא מונעים מסחר בינלאומי, למרות שהוא עשוי לפגוע בתעשיות מקומיות. בטווח הארוך מסחר בינלאומי מוביל יזמים ועובדים מקומיים להתמחות לפי היתרונות היחסיים של המדינה, ובאותו האופן מהגרים יובילו עובדים מקומיים להתמחות בעבודות שהמהגרים לא מסוגלים לעשות. בגלל הבדלי השפות והמנטאליות בדרך כלל קיימות עבודות כאלו.

עבור הטיעון השני, שינוי אופייה של המדינה בעקבות ההגירה, נדרשת הגירה המונית של ממש יחסית לגודל האוכלוסייה המקומית, כמו הגירת היהודים לישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים – הרבה מעבר לשיעורים הזעומים של המוסלמים באירופה. על כן הוא רלוונטי בעיקר למדינות קטנות יחסית, ופחות לגרמניה, בריטניה, צרפת או ארצות הברית. כמובן, הוא גם לא רלוונטי למהגרי עבודה זמניים המגיעים עם אשרה. את הפגיעה בשכונות ספציפיות ניתן להפחית על ידי תכנון של שכונות חדשות עבור המהגרים, פיצוי התושבים המקומיים, פיזור המהגרים במידת האפשר, ובעיקר – לחשוב מראש על מה שהולך לקרות ולא להכחיש את המציאות. מעבר לכך, חשוב לזכור שהוריו של סאדיק קאן עברו ללונדון בכוונה על מנת לברוח מהתרבות והמוסדות הנפוצים בפקיסטן. להגירה יש כאמור עלות גבוהה עבור המהגר, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית; אנשים מהגרים מתוך רצון לשנות את סביבת המחיה שלהם ולשפר את רמת חייהם, ולא מתוך רצון להעתיק את סביבת המחיה הקודמת למקום החדש. אנשים שאוהבים את התרבות והמוסדות בפקיסטן, סוריה או ניגריה נשארים שם, ולא מהגרים למדינות אחרות. כשהיא מנוהלת נכון, הגירה לא מובילה לרב-תרבותיות, אלא להיטמעות של המהגרים בתרבות המקומית. נכון שלמרות זאת יש הבדלים תרבותיים וחיכוכים, וישנם ילדי מהגרים אשר נולדו במערב אירופה והתנדבו להילחם עבור דעא"ש בסוריה, אבל למרות הבולטות התקשורתית של המקרים האלו מדובר במיעוט יחסית זניח (סאדיק קאן, אגב, הצביע בשנת 2013 בפרלמנט בעד נישואים חד-מיניים, ובעקבות כך קיבל איומים על חייו והוכרז ככופר באסלאם מצד מנהיגי דת מקומיים).

התמודדות עם הטיעון השלישי, בנוגע להגירת רווחה, קשה יותר מהתמודדות עם קודמיו מכיוון שהיא מחייבת שינוי תפיסתי של ממש. מהגרי רווחה שונים ממהגרים אחרים, מכיוון שהם לא מהגרים בעקבות ההזדמנות למצות את ההון האנושי שלהם בשוק העבודה, אלא בעקבות ההזדמנות לקבל הטבות סוציאליות, מה שמוחק את מרבית היתרונות של ההגירה עבור המקומיים. סביר גם שלמהגרי רווחה תהיה נטייה נמוכה יותר להשתלב מבחינה תרבותית וחברתית.

רווחה והגירה: שילוב בעייתי

מילטון פרידמן אמר כבר לפני זמן רב שמדינה לא יכולה להחזיק בו זמנית מערכת רווחה אוניברסלית ומדיניות הגירה מתירנית. הוא גם הוסיף שההגירה ממקסיקו לארצות הברית היא תופעה חיובית כל עוד היא לא חוקית, כלומר כל עוד המהגרים לא זכאים למערכת הרווחה שאליה זכאים המקומיים. מערכת רווחה נדיבה מדי יכולה אפילו לדחות מהגרים משכילים ובעלי מוטיבציה אשר מעוניינים לחיות במקום עם שוק עבודה גמיש, הזדמנויות קידום ומיסים נמוכים. על מנת ליהנות מהיתרונות של הגירה ולא לסבול מגל של מהגרי רווחה, מדינות יכולות לפתח מערכת רווחה מרובדת שבמסגרתה מהגרים זכאים לרמה נמוכה יותר של שירותים מאשר המקומיים, לפחות למשך תקופה מסוימת. המשמעות של מהלך כזה בשטח היא כתבות בעיתונות על ילדי מהגרים חולים שאינם זוכים במרפאות הציבוריות לאותו הטיפול שילדי המקומיים זוכים לו; האם הציבור והמערכת הפוליטית יוכלו לעמוד בפני לחץ רגשי מהסוג הזה? לא ברור. יתכן שעדיף מראש לכוון את הסלקציה של המהגרים עוד לפני שהם מגיעים למדינה, להעדיף מהגרים משכילים, לערוך מבחני קבלה שונים ולא לאשר כניסה למהגרים מבוגרים מדי או למשפחות מרובות ילדים.

ההגירה לבריטניה צומצמה באופן משמעותי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, בעקבות חקיקה מכבידה. באופן כללי העולם היום הרבה פחות פתוח להגירה מכפי שהיה בתחילת המאה העשרים, וזאת למרות הפתיחות למסחר ולתנועות הון בינלאומיות. טיעוניהם של המתנגדים להגירה כיום, בעידן טראמפ והברקזיט, פופולריים הרבה יותר מטיעוניהם של התומכים. אך המהגרים שהצליחו להגיע לפני הקמת המחסומים עדיין שם, וילדיהם משגשגים. בשבוע שעבר חזרתי מטיול משפחתי בלונדון, עירו של סאדיק קאן. ברכבת התחתית, בין אתר לאתר, הייתי מוקף באנשים מכל הצבעים, הגזעים והמינים, בחליפות עסקים, מדי פועלים או בגדים פשוטים. במוזיאון הטבע המלכותי הענק התרוצצו כיתות של ילדים בלבוש אחיד, ביניהם רבים שהוריהם ככל הנראה לא נולדו בבריטניה. לא היה להם שום סיכוי להיחשף לתערוכת דינוזאורים ברמה כזו בארץ המקור של הוריהם. לא היה להם שום סיכוי להיחשף להזדמנויות שיהיו להם כאן, בבריטניה. אני מבין שברמה הרגשית בריטים רבים היו מעדיפים שארצם תישאר "בריטית", וישראלים רבים מזדהים עם רגשות אלו כשהם מטיילים בדרום תל-אביב. ועדיין, אני לא יכול שלא להסתכל על הילדים הקטנים במוזיאון הטבע המלכותי ולחשוב על כל ההון האנושי המבוזבז כיום בארצות עניות מושחתות, שסועות ולא מתפקדות, רק מפני שאנחנו במערב העשיר לא מוכנים לשחרר את הרסן ולאשר הגירה בהיקפים משמעותיים יותר, כפי שהייתה בעבר, תוך התמודדות מושכלת עם חסרונותיה.

פרסומת

סטודנטים? הגישו מועמדות לסמינר הסתיו 2017 של מכון פרידברג לכלכלה!

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצים להצטרף לדיון?
כיתבו את תגובתכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *